מגובה הילד — מיכל פפר עם נדב נישרי | פרק 24

משהו עם גישור — נדב נישרי

נדב נישרי משוחח עם מיכל פפר מבין לבין על ילדים, שני בתים ותמיכה קהילתית. המדריך המפורט והערוך מבוסס על מלוא המקור העברי הזמין. שני הנגנים המקוריים בעברית; הזמנים מתייחסים לטקסט המקור ואינם כתוביות תרגום מסונכרנות להקלטות.

הווידאו המקורי בעברית

צפייה ביוטיוב

השמע המקורי בעברית

האזנה בספוטיפיי

00:32 — ילדים שחווייתם נעשית שקופה

מיכל פפר פותחת בהערכה של כמעט חצי מיליון ילדים בישראל החיים עם פרידת הוריהם. בהמשך היא מזכירה משפחה אחת מכל שלוש. אלה מספרים המצוטטים בהקלטה, בלי מסד נתונים מזוהה או שנת ייחוס; הם אינם נתוני אוכלוסייה עדכניים שאומתו. עניינה המרכזי הוא שחוויה משפחתית נפוצה עלולה להפוך לשקופה מבחינה חברתית.

00:51 — התארגנות מעשית וחיים רגשיים

מבנה משפחתי משתנה כרוך בהתארגנות, בתכנון ובמעבר בין בתים, לצד רגשות שעשויים להימשך שנים. מיכל מבקשת לראות את שני הממדים. ילדים אינם בוחרים בפרידת הוריהם וקולם עשוי להישמע פחות מסיפורי המבוגרים. החוויה המסוימת של הילד ראויה לתשומת לב, במקום הנחה על מה שכל הילדים חייבים להרגיש.

01:48 — הפרידה שלה והקשיים שהגיעו אחריה

היא זוכרת פרידה כ־11 שנים לפני השיחה, כשהבת הייתה בת שנתיים. הקשיים בשנים שאחריה הפתיעו אותה. הדימוי שלה הוא חדר חשוך עם בורות: נדרש זמן להתייצב ולפלס דרך. המאמר הערוך מעגל זאת לכעשר שנים; כאן נשמר התיאור שנאמר בשיחה וההקשר של זמן ההקלטה.

02:58 — ראשיתו של מיזם בין לבין

מיכל מתארת את הקמת המיזם החברתי בין לבין ב־2017 במסגרת טופז, חממה ליזמות חברתית. היא מקווה לסייע לילדים, להורים ולמשפחות להתמודד עם השינוי ומוסיפה שגם המיזם עדיין מפלס את דרכו. גם אתר הארגון מציין הקמה ב־2017. שינוי שעלול להפוך למשבר יכול להיות מרחב להתפתחות, בעזרת תמיכה מתאימה.

03:25 — גם הקהילה נושאת באחריות לסייע

כשנדב שואל איך ילדים יכולים לצמוח מן השינוי, היא מדברת במכוון על מבוגרים ולא רק על הורים. קרובים, אנשי חינוך ושכנים יכולים להשפיע על התנאים סביב הילד. האחריות היא להציע תמיכה ולהקל עומס; הילד אינו אחראי להצלחת הפרידה, ולא כל תוצאה נתונה לשליטת מבוגר.

03:54 — מבושה פרטית לעניין קהילתי

הם נזכרים בתקופה שבה הורים פרודים היו חריגים והדבר עורר בושה. מיכל סבורה שבושה עשויה להישאר גם כשהפרידה נפוצה. היא מבקשת שהקהילה תכיר בשינוי המשפחתי במקום לראות בו כישלון פרטי. הצעת עזרה צריכה לכבד את פרטיות המשפחה ואת בחירותיה.

04:36 — מורים, קרובים וסבים יכולים להיות משמעותיים

מורה יכולה להיות מבוגר משמעותי בלי להפוך למטפלת של הילד. דודה או דוד יכולים להציע עזרה מעשית; סבים וסבתות יכולים להרגיע במקום להצטרף למאבק בהורה. מיכל מבחינה בין השפעה על התנאים לבין שינוי המשפחה כולה. המטרה היא תמיכה יציבה, בלי קואליציה של מבוגרים הדורשת את נאמנות הילד.

05:30 — מודעות לפני פתרון מוכן

נדב מבקש כלים מעשיים. מיכל משיבה שהנסיבות שונות ומתחילה במודעות: שמיעה של חוויית הילד עשויה לעזור לשכן, להורה או ליועצת למצוא מענה מתאים. היא משווה זאת לגישור, שבו המשתתפים מייצרים את הפתרונות. זיהוי הצורך פותח אפשרויות בלי לספק נוסחה אחת לכל בית.

06:22 — להסתכל מגובה מטר ועשרים

הדימוי המרכזי שלה הוא לראות את היומיום מגובה של ילד, כמטר ועשרים. זו הזמנה לשינוי נקודת מבט ולא מדד התפתחותי. נדב מתפעל מן הביטוי. מבוגרים יכולים לשאול איך נראים מעבר, חפץ שנשכח או חילופי דברים טעונים למי שיש לו פחות שליטה בהסדרים.

06:38 — שני בתים הם יותר מלוח זמנים

מיכל מברכת על רצון הורים להישאר מעורבים. היא מניחה בצד חשדות ציניים לגבי בקשה לזמן דומה ושואלת מה המעבר בין בתים דורש בפועל. השיחה אינה קובעת לוח הורות אחיד. היא מפנה תשומת לב לצורכי הילד ולמשמעות המעשית של ההסדר המסוים.

07:12 — הדוגמה של נעלי הספורט ליום רביעי

ילד שעובר בית ביום שלישי עשוי להידרש לזכור כבר בשני את הנעליים לרביעי. זו חשיבה כמה צעדים קדימה ואחריות בגיל צעיר. נדב מציין שמיומנויות תכנון יכולות להועיל. מיכל מסכימה ומדגישה את המחיר הרגשי: מבוגרים יכולים לעזור לזכור, להכין ולהתארגן, במקום להשאיר לילד את מלוא האחריות לחפץ שנשכח.

08:13 — כשביקורת על הורה נחווית כאישית

מיכל כוללת במפורש משפחות של אם ואב, שני אבות ושתי אמהות. היא מסבירה שילדים עשויים לחוות את ההורים כחלק ממי שהם, ולכן השמצת הורה עלולה להרגיש כפגיעה בעצמם. הכוונה היא להבין חוויה פנימית אפשרית, ולא לייחס לכל ילד או מבנה משפחתי תגובה פסיכולוגית זהה.

09:24 — להיקרע בין אנשים שאוהבים

היא קושרת את שם המיזם לחוויית ילדים הנלכדים בין ההורים ונלחצים להכריע מי טוב, מי רע ואת מי לאהוב יותר. היא מתארת לקיחת צד כאחת הדרכים האפשריות לברוח מן המתח. זה הסבר שהיא מציעה, ולא אבחנה של ילד מסוים או הוכחה שלרתיעה מקשר יש סיבה יחידה.

10:08 — קרבה אינה צריכה להפוך למבחן נאמנות

הם מכירים בכך שילד עשוי להרגיש קרוב יותר להורה גם במשפחה החיה יחד, ושגם למבוגרים יש תחושות קרבה שונות. הפרידה יכולה להחריף את לחץ הבחירה. ילדים צריכים מקום לרגשותיהם בלי להתבקש לדרג אהבה או להכריע בסכסוך המבוגרים.

10:41 — הילד אינו שליח בין ההורים

הדוגמאות הן בקשה מהילד להעביר דרישה לתשלום לטיול בצופים או מסר על הסדרי החג. משימות כאלה עלולות להפוך לוגיסטיקה רגילה לאחריות רגשית. החלופה המעשית היא תקשורת מתאימה בין המבוגרים, או ערוץ בטוח ומוסכם, כדי שהילד לא ינהל בשבילם את היחסים.

10:59 — זמן אישי לצד זמן עם האחים

נדב נזכר במחקר, אולי קנדי, על רצון ילדים שההורים לא ידברו דרכם ועל רצונם בזמן אישי. המחקר אינו מזוהה ולכן מקורו נותר לא ודאי. הוא מתאר דייטים מזדמנים עם כל ילד בנפרד. קשר בין אחים יכול להיות חשוב לצד תשומת לב אישית; דייט שבועי הוא דוגמה שלו, לא לוח מחייב.

11:44 — איפה הבית של הילד עצמו?

נדב שואל על שפה המצטמצמת לבית של אבא ולבית של אמא: היכן הבית שלי? הוא מציע את הבית שלי עם אבא ואת הבית שלי עם אמא, ולדבר על היות יחד במקום על שייכות להורה. התמונה שלו היא משפחה הממשיכה בשני בתים, עם שפה המחזקת את תחושת השייכות של הילד.

12:21 — מיכל מוסיפה שההגדרות אינן מוסכמות על כולם

היא מסייגת במפורש: למבוגרים תפיסות שונות של משפחה, בית משותף או ביקור בבית הורה. מתחת להגדרות נמצאת החוויה הפנימית של הילד. יש ילדים המתקשים בשאלת משמעות הבית והמשפחה, בעוצמות שונות. ההסתייגות חשובה: צריך לברר את החוויה ולא להניח שביטוי מועדף פותר אותה.

13:22 — מספרי הסיכון המצוטטים בשיחה

מיכל מצטטת מתאמים בהשוואה בין ילדים להורים גרושים לילדים להורים נשואים: פי 4.5 האשמות פליליות, פי 1.5 נשירה ופי 5 היריון מוקדם, לצד קשיים מאוחרים ביחסים. לא נמסרים המחקרים המקוריים, האוכלוסיות או שיטות ההשוואה. היחסים מוצגים כטענותיה בזמן ההקלטה, ולא כשיעורים ישראליים מאומתים, ממצאי סיבתיות או תחזית לילד מסוים.

14:18 — הקונפליקט והקשר בין ההורה לילד

היא מדגישה את עוצמת העימות ומשכו ואת מידת הקשר והזמינות ההורית. מטרתה המוצהרת היא רגישות וחמלה ולא תיוג ילדים. הגורמים האלה מכוונים את הדיון בלי להסביר כל תוצאה. מעורבות תומכת דורשת טיפול הורי בטוח ומסוגל; שמירת קשר אינה סיבה להתעלם מסכנה.

14:56 — גם ההורים עלולים להיות מוצפים

מיכל מתארת קושי נפשי, פחות זמינות ולחץ כלכלי. היא מכנה פרידה המשבר השני בעוצמתו ומזכירה ירידה כלכלית של כ־30 אחוז. ההקלטה אינה מוסרת מקור, אוכלוסייה או הגדרה להשוואות. הן ממחישות את הלחץ שעליו היא מדברת, ואינן דירוג קליני או תחזית כלכלית מאומתת לכל משפחה.

15:43 — גם קשר זוגי חדש עשוי להפחית זמינות

בן זוג חדש ומשמח, ילדיו או ילד משותף נוסף יכולים לשנות את תשומת הלב לילדים הגדולים. מיכל כוללת זאת לצד קשיים רגשיים וכלכליים. השאלה היא איך להמשיך לראות כל ילד כשהנסיבות משתנות, בלי להגדיר זוגיות חדשה כמזיקה מעצם טבעה או להעמיד ילדים בתחרות על טיפול.

15:58 — הדגש של נדב על אפשרות הצמיחה

נדב מתנגד בחריפות לסיפור שבו פרידה בהכרח פוגעת בילדים. הוא מדבר בהתלהבות על ילדים הפורחים כשהורים בוחרים הידברות וממשיכים לנהוג בכבוד. זו השקפתו המקצועית ושאיפתו; בפרק לא מוצג מחקר המוכיח שגישור משפר אצל כל ילד את כל התחומים או מבטל כל קושי.

17:08 — להדגים איך אפשר להתמודד עם שיחה קשה

הוא רואה ערך חינוכי בתגובה למשבר באמצעות מילים ומאמץ לבנות עתיד שאפשר לחיות בו. ילדים יכולים לראות שמחלוקת אינה מחייבת מאבק מסלים. הכיוון המעשי הוא התנהלות בונה ותמיכה מתאימה, כששלומו של הילד הוא בסיס משותף; אין צורך לחשוף ילדים למשא ומתן של המבוגרים.

17:29 — האזהרות החריפות דורשות גבול ברור

נדב משתמש בלשון חריפה על הליכים לעומתיים ופגיעה פוסט־טראומטית ממושכת, ומבקש מקהילות למנוע העברה של דפוסי מאבק הלאה. ההבהרה הקלינית קצרה: מצוקה אינה בהכרח הפרעת דחק פוסט־טראומטית, והחלמה אפשרית. האזהרה צריכה לעודד עזרה, בלי לבייש הורים, לשלול הגנה משפטית נחוצה או לנבא מחלה קבועה.

18:54 — מרחב הקשבה לילדים

מיכל מתארת שירות סיוע חינמי ואנונימי, גם בצ׳אט, לילדים שחווים מצוקה בבית אף שמצבם נחשב רגיל בחברה. זה תיאור השירות בזמן ההקלטה. יש לבדוק בארגון את הזמינות ואת דרכי הפנייה כיום; המדריך אינו מבטיח מענה חי או מסביב לשעון.

19:48 — להכיר בכאב בלי להגדיר את הילד כקורבן

היא מתארת הכרה בקושי האמיתי במעבר בין בתים או בשמיעת אמירות קשות על הורה. למבוגרים עשוי להיות קשה לשמוע זאת בגלל אשמה. ההכרה מאפשרת לחשוב יחד על התמודדות; היא אינה צריכה לצמצם את הילד לקושי או לחייב אותו להגן על מבוגרים מרגשות לא נוחים.

20:26 — תמיכה אינה התנגדות לפרידה

מיכל אומרת במפורש שהמיזם אינו נגד גירושין ושפרידה יכולה להיות פתרון טוב ליחסים רעים. הדגש שלה הוא על החיים אחר כך, לאורך זמן. נדב מסכים שלאחר ההסכם מגיע היומיום. לכן סיוע למשפחה כולל גם את התקופה שאחרי החתימה.

21:01 — לראות בבית הספר גם פרידות משנים קודמות

היא מתארת יועצת הסופרת רק חמישה ילדים שהוריהם נפרדו השנה. השאלה שלה היא כמה תלמידים עברו זאת אי פעם ועדיין חיים עם ההשלכות. בניסוחה, גירושין הם נסיבות חיים מתמשכות ולא אירוע יחיד. גם כעבור ארבע שנים יכולה להיות לתמיכה חשיבות.

21:42 — ציוני דרך מאוחרים עשויים לעורר קושי חדש

משפחה יכולה לנהל היטב את תחילת התהליך ולהתקשות ביישום בהמשך. זוגיות חדשה או בר מצווה מעלות שאלות על השתתפות ושייכות. מיכל מזכירה משפחות שפגשה במרכז בחולון. רגעים כאלה מזמינים הקשבה מחודשת ותכנון מעשי, בלי לקבוע שהמאמצים הקודמים נכשלו.

22:10 — עבודת השורשים

מיכל מבקרת טופס בית ספר השואל איך אמא ואבא הכירו, על חתונתם ועל תפקידיהם בבית. בתיאורה נותר מעט מקום לפרידה, לשני בתים ולמשפחות להט״ב. זה הטופס שעליו דיברה בהקלטה, ולא תיאור שאומת לגבי כל עבודה בבית ספר כיום. נדב מתבדח שאמו כתבה את עבודתו שלו.

23:25 — ילדים שונים עשויים להזדקק לעזרה שונה

היא מתארת מגוון מענים כי מסגרת אחת אינה מתאימה לכולם: טיפול רגשי, סדנאות מיינדפולנס לילדים ולנוער, כתיבה וקבוצות בבתי ספר. היא קושרת קשיבות לוויסות, לחרדה ולמעברים. אלה הפעילויות שהיא מתארת, ולא הוכחה שסדנה מסוימת מתאימה או יעילה לכל ילד.

24:14 — ילדים יכולים לחלוק ניסיון מעשי

בקבוצות בבית הספר פוגשים ילדים המתמודדים עם נסיבות דומות. משתפים רעיונות על ספר שנשכח או על הורה האומר שלא יגיע לבר מצווה. ניסיון משותף עשוי להפחית בדידות. האחריות להסדרים עדיין של מבוגרים; ילד אינו צריך לנהל לבדו משא ומתן על הגעה או לפתור את סכסוך הוריו.

24:38 — עבודה עם הורים ואנשי מקצוע

בשיחה נמנים ייעוץ כללי ראשוני, גישור, טיפול רגשי והדרכת הורים, לצד סדנאות ידע קצרות, תהליכי תמיכה ממושכים והרצאות. אלה מענים שונים שאינם מחליפים זה את זה. הבחירה תלויה בנסיבות המשפחה ובכישורים מקצועיים מתאימים; פרטי השירותים שייכים להקלטה כל עוד לא נבדקו מחדש.

25:12 — תיאטרון, הסברים והומור

מיכל מזכירה את ההצגה ילדים גרושים, שיצרה בימאית החולקת את החוויה המשפחתית. היא מתארת אתר בעברית המסביר פרידה ומונחים כמו מזונות בשפה לילדים, עם שאלות, רגשות וסרטונים הומוריסטיים. דבריה שהיה הראשון ואולי היחיד הם תיאור מזמן ההקלטה, ולא טענת בלעדיות כיום.

26:04 — חולון, תל אביב ומודל של מרכז קהילתי

הם מדברים על מרכז פעיל בחולון ועל מרכז מתוכנן בתל אביב שעדיין מחכה למפתח. מיכל מתארת מרכז הוליסטי למשפחות ולהדרכת אנשי מקצוע ומקווה לאימוץ בעוד רשויות. אלה נסיבות ושאיפות שסופרו אז; אין בכך קביעה שמרכז מתוכנן נפתח או שכל פעילות שתוארה זמינה היום.

26:52 — איך מגיבים לגעגוע של ילד?

נדב שואל על שיחות בין הבתים ובאופן רחב יותר על געגוע להורה האחר. בתחילה מיכל מניחה שמבוגרים שנפרדו אינם מתגעגעים לבני זוגם לשעבר. נדב מעיר שיש המתגעגעים, או מתגעגעים לדימוי של הקשר שהיה. היא מקבלת את התיקון וחוזרת למורכבות החוויה של הילד.

28:02 — להורה הגעגוע עלול להרגיש כדחייה

בכי של ילד הרוצה לאבא או לאמא יכול לגרום למבוגר לשאול אם הוא הורה פחות טוב או אם הבית שלו אינו מספיק טוב. מיכל מבקשת לגשת לרגש באמפתיה במקום בהתגוננות. היא מתארת געגוע חוזר כחלק מהחיים בין בתים, כשצורתו ועוצמתו עדיין אישיות.

28:34 — להקשיב לפני שמניחים שזו מניפולציה

מיכל מכירה בכך שילד עשוי לפעמים להעצים בקשה אחרי שנענה בשלילה, ובכל זאת מדגישה את הגעגוע שבבסיס. נקודת הפתיחה המעשית היא סבלנות והכרה. אפשר להקשיב לנסיבות ולשמור גבולות מתאימים, בלי לפטור עצב כמניפולציה או להניח שכל בקשה אומרת אותו דבר.

29:03 — מרחב לשיחה עם ההורה האחר

כשילד זקוק לשיחה עם הורה בבית האחר, מיכל מבקשת לאפשר אותה ולכבד פרטיות. היא מציינת שילדים עשויים לחוות עמידה של הורה לידם והאזנה לשיחה כחודרנית. הפרטיות צריכה להתאים לגיל ולבטיחות, לצד הסדרי הגנה נחוצים.

29:23 — הקשר צריך לתמוך בזמן של הילד בכל בית

היא מבקשת גם לא להציף ילד בשיחות ובהודעות מתוך געגוע או חרדה של המבוגר. הודעה, שיחה או איחול לילה טוב יכולים לשמור קשר בלי להשתלט על השהות. המטרה היא קשר מידתי, בלי מספר קבוע של שיחות או איסור כללי על תקשורת.

29:37 — הסייג לגבי בטיחות נאמר במפורש

מיכל מגבילה את עצתה להרפות למצב שבו הילד בטוב, אינו מוזנח ואינו עובר התעללות. התנאי חייב להישאר צמוד להמלצה. כשיש שאלה לגבי שלומו, יש להתייחס לחששות ולקבל עזרה מתאימה; אמון בבית האחר אינו יכול להתבטא בהתעלמות מדיווח של ילד על פגיעה.

30:03 — לסיים בתשומת לב ליומיום של הילד

נדב מודה למיכל פפר ולבין לבין על העשייה שתוארה, והם מסיימים בחום. השיחה קושרת גישה משפחתית הפונה לעתיד למעשים רגילים: עזרה במעברים, מקום לרגשות, אחריות מבוגרים לתקשורת וקהילה קשובה. ההזמנה המרכזית היא לראות את הילד המסוים לאורך החיים המשפחתיים המשתנים.

מקורות והקשר נוסף

השאר תגובה

דילוג לתוכן