כשנפגע הקשר עם הילד — עם ד״ר ענבל קיבנסון בר־און | פרק 32

משהו עם גישור — נדב נישרי

נדב נישרי ממשיך בשיחה עם ד״ר ענבל קיבנסון בר־און, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, על ילדים המסרבים לקשר ועל הורים המחפשים עזרה. המדריך המפורט והערוך נשען על מלוא המקור העברי. הזמנים ממפים את הטקסט ואינם כתוביות תרגום מסונכרנות. שני הנגנים המקוריים בעברית.

הווידאו המקורי בעברית

צפייה ביוטיוב

השמע המקורי בעברית

האזנה בספוטיפיי

00:00 — שיחה קשה עם מטרה מעשית

נדב מציג את ענבל ואת עבודתה עם משפחות בפרידה בקונפליקט גבוה ובהתערבויות הקשורות לבית המשפט. התפקיד הניהולי באוניברסיטה מוזכר בפתיחת ההקלטה ואינו מינוי נוכחי שנבדק. פרק ההמשך פונה להורים שמאבדים קשר ולקרובים ולחברים המנסים לעזור. התיאור מציל חיים מבטא את תחושת הדחיפות שלו, ולא הבטחה שהאזנה תפתור את מצבה של משפחה.

01:18 — לא לכל סירוב לקשר יש אותו הסבר

ענבל מבחינה בין מה שהיא מכנה ניכור הורי קלאסי — דחייה לא מוצדקת בתוך קשר שהיה תקין — לבין מרד מתבגרים, פגיעה ממשית, הזנחה וכשלים אחרים ביחסים. גם המצבים האחרים דורשים עזרה, אך לא הסבר ומענה זהים. ארגון הבריאות העולמי אינו כולל ניכור הורי ב־ICD-11; זו מסגרת עבודתה ולא אבחון ביתי. יש לברר את דברי הילד ואפשרות לפגיעה, ולא לבטלם באמצעות תווית.

02:08 — הדינמיקות שהיא מתארת

ענבל מדברת על שליטה פסיכולוגית, קואליציה בלעדית של הורה וילד, שכתוב הסיפור המשפחתי ואובדן גישה לזיכרונות חיוביים. לדבריה דינמיקות בעייתיות עשויות להתחיל עוד לפני הפרידה. אלו תיאוריה למקרים שאליהם היא מתייחסת, ולא ממצאים על משפחת המאזין. נאמנות להורה או סירוב למפגש אינם מוכיחים לבדם מניפולציה; על אנשי מקצוע לבחון היסטוריה מלאה והסברים חלופיים.

03:24 — סירוב לקשר ותמונה של הכול טוב או הכול רע

היא מתארת החמצת זמני שהות, אמירות שאולות ממבוגרים ופיצול שבו הורה אחד כולו טוב והאחר כולו רע. דוגמאותיה כוללות מכות, קללות, השלכת דברים לרצפה ודרישה מאם להרים או ללקק אותם, לעיתים בעידוד ההורה האחר. אלו דיווחים על מצוקה ודינמיקה פוגעת, ולא רשות להחזיר פגיעה או להתעלם מחששות הילד לבטיחותו.

04:39 — ארבעה מרכיבים שנבחנים יחד

ענבל מונה ארבעה מרכיבים: קשר קודם תקין ללא נטישה, אלימות או הזנחה; הורות נוכחית תקינה ורצון אמיתי בקשר; עדויות לשליטה פסיכולוגית או לחסימה מצד ההורה המועדף; ודפוסים רלוונטיים אצל הילד. היא מדגישה שאין מאפיין יחיד שמספיק. זו מסגרת ההערכה שלה, המחייבת בירור מקצועי ומותאם למקרה, ולא רשימת סימון הקובעת אשמה או מורה על קשר.

05:20 — לבחון מעשים לצד הצהרות מרגיעות

דוגמאותיה לחסימה כוללות אי־ציות לצווים, סירוב לעזרה, מניעת שיחות, עידוד האשמות והקלטות לבית משפט וגיוס הילד לתלונה במשטרה. היא מתארת גם חרדה או עוינות שגדלות בנוכחות קהל לאחר מפגש פרטי נעים. דיווח על פגיעה אמיתית, הקלטה כדין ופנייה להגנת המשטרה אינם חסימה אוטומטית; יש לברר את הטענה וההקשר עצמאית ולא להניח שהתלונות כוזבות.

06:39 — קודם כול כוס תה

ענבל נזכרת במדריכה שהציעה לשתות תה לפני מקרה קשה: לעצור די הצורך כדי לחשוב. היא מציעה התייעצות עם מומחה ובחינת ערוצים בטוחים דרך ההורה האחר, המשפחה, גישור או בית הספר. נדב מזהיר שהסלמה עימותית עלולה לצמצם אפשרויות. ההעדפה לחשיבה מוקדמת אינה הוראה לדחות הגנה דחופה, ייעוץ משפטי עצמאי, דיון או מועד להגשה.

08:00 — להאט בהלה בלי לדחות עשייה

נדב אומר שתהליך משפחתי משמעותי לא צריך להתנהל בלחץ; ענבל מוסיפה מיד שמהירות התגובה חשובה. היא מתארת הורה שהוצא מקבוצות הווטסאפ הבית־ספריות בשעה שערוצים אחרים נסגרים. ההבחנה היא בין פעולה שקולה לבין חוסר מעש. החלפת יועץ או נקיטת צעד משפטי דורשות שיקול דעת מבוסס, ולא כלל שלפיו מפטרים כל מי שמזהה דחיפות אמיתית.

08:33 — אימהות, אבות ומבנים משפחתיים שונים

הם מתנגדים להפיכת הנושא למאבק מגדרי. לדבריהם גם אימהות וגם אבות עלולים לפגוע או לחוות הדרה; ענבל מתמקדת בדמויות ההוריות המשמעותיות לילד: אמא ואבא, שתי אימהות או שני אבות. הדגש הוא בהתנהגות ובצורכי הילד. אין בכך מחיקה של הבדלי כוח, אלימות וסיכון או הוכחה לשכיחות זהה בקבוצות שונות.

09:24 — כשהערוצים נסגרים

ענבל מתארת מצבים הכוללים משטרה, תלונות וחוסר שיתוף פעולה, שבהם ייתכן צורך במומחיות משפטית ובסמכות בית המשפט. נדב מזכיר את שלומי, מנהלו בעבודת שליחויות באופנוע: סע לאט, עבוד מהר. משמעות הדימוי היא לחשוב לפני שפועלים ובה בעת להגיב בזמן. תלונה אינה הוכחה לפגיעה או לבדיה; צריך לבררה ולשמור על הגנה במקום לבחור הסבר מראש.

10:16 — כיצד סיפור מתנפח

ענבל נזכרת במקרה שבו ביקורת על בישול האם התפתחה לטענות על מי אסלה. היא אומרת שטעות אמיתית עשויה לשמש גרעין לסיפור גדול בהרבה. זהו תיאור אנונימי שלה למקרה ולא אימות עצמאי לאירועים. הוא אינו מוכיח שטענות דומות כוזבות ואינו מטיל על הורה לא מושלם אחריות לכל הדחייה שהתפתחה בהמשך.

11:04 — מומחיות וגבולות הטיפול הוולונטרי

ענבל אומרת שמטפל לבדו אינו יכול להשיג שיתוף פעולה כשכבר נדרשת סמכות שיפוטית. נדב קורא להתייעץ עם מומחה לפני התדיינות ומבקר יועצים שאינם מכירים את התחום. היא מסכימה שיש רגעים להתערבות משפטית. הניסוח הנחרץ אינו דרישה חוקית לקבל רשות ממטפל: ייעוץ משפטי מוקדם, מוגנות ועמידה בצווים ובמועדים עשויים להידרש לצד הערכה טיפולית.

12:23 — מהזמנה להתערבות בפיקוח

ענבל מתארת הורים שאינם עונים, אינם מגיעים או מכשילים עבודה וולונטרית; במצבים כאלה היא עשויה להמליץ על התערבות בסמכות ובפיקוח בית המשפט. הקשר המבוקש צריך להיות בטוח ומוגן. מטרתה היא חיים רגילים — ים, גלידה ובריכה — ולא נוכחות קבועה בקליניקה. השאיפה להתקדם בתוך חודשים אינה לוח זמנים מובטח ואינה סיבה לכפות מפגש לא בטוח.

13:40 — הנוהל הישראלי שנדון בהקלטה

היא מתייחסת לנוהל נשיאת בית המשפט העליון 2-20 בעניין מוגנות ילדים והבטחת קשר, ולא לנוהל נסיעה. בתמלול נאמר 14 יום; האמירה בארבעה עד עשרה ימים במאמר הנלווה אינה מדויקת. התיאור הרשמי כולל חריג מנומק ללוח הזמנים. זהו מסלול שיפוטי מזורז, ולא הבטחה לקשר אוטומטי או מדריך מלא להגשה.

14:16 — דיון מהיר אינו הכרעה בעובדות

ענבל מדגישה בעצמה ששופט עשוי להתרשם מטענות ממשיות לאלימות ולא להורות מיד על חידוש קשר. אבחון, עבודת גורמי רווחה, אפוטרופוס והתערבות טיפולית הם כלים אפשריים. חילופי הדברים על תיק מקביל בבית דין רבני אינם קובעים סמכות בכל מקרה; הליכים קיימים והערכאה המתאימה מחייבים ייעוץ משפטי פרטני. מוגנות הילד ובירור הטענות נשארים מרכזיים.

15:06 — שנים־עשר שבועות, דוחות ושיקול דעת

ענבל מתארת את ההתערבות הקלינית שלה בת שנים־עשר שבועות, הבוחנת הורות בפועל. היא מביאה דוגמאות להצהרת תמיכה בקשר לצד אי־הבאת ילד, המרדתו ותקיפת אנשי צוות בנוכחותו. בתי משפט עשויים לדרוש דיווחים ולהתייחס להפרות, לרבות סנקציות כשמתאים. אין בכך הוכחה לטיפול מתוקף באופן אוניברסלי, הבטחת תוצאה או הוראה להתעלם מדברי הילד.

16:25 — מסלול ממוקד אינו עוקף כל הליך

היא אומרת שבקשה מהירה אינה עוקפת הליכים רגילים וקיימים ואינה מתירה שימוש לרעה. נדב שואל אם בקשת עזרה בקשר מחייבת פתיחת מלחמה על גירושין, רכוש, מזונות וזמני שהות. הם מציעים לבדוק את מטרת כל פעולה. רצון לצמצם התדיינות אינו משעה חובות קיימות, אמצעי הגנה או מועדים דיוניים.

17:13 — למה ענבל מבקשת לעיתים להשהות סכסוכים אחרים

היא מתארת פנייה לבית המשפט להשהיית מחלוקות אחרות, כדי שעבודה על הקשר עם הילד לא תוצף באיום כלכלי ובכתבי טענות עוינים. נדב מעודד לקוחות לדבר על ההיגיון עם עורך הדין במקום לקבל אוטומטית כל תביעה מוצעת. היא מכירה בהתנגדויות לבקשותיה. השהיה תלויה במקרה ובהחלטה מתאימה; אין לנטוש חד־צדדית זכויות כלכליות, מזונות או הליכים נחוצים.

18:33 — הרווחה של שני ההורים חשובה

ענבל מסבירה שחרדה כלכלית קשה אצל כל אחד מההורים עלולה להקשות על השתתפותם. קשר בטוח ויציב יותר עם ילד עשוי להשפיע על אזורים נוספים בחיים. הם מזהירים משימוש בתיק משפחה רק כדי לקבל הכרזה שהאחר רע. אין בכך הפיכת אלימות, ראיות או אחריות ללא רלוונטיות, או התניית טיפול בוויתורים כספיים שווים.

19:47 — תוויות, זמני שהות ואפוטרופסות

הם מבקרים מאבקים על תוויות משמורת, בית מרכזי ואבחונים חוזרים. נדב מבחין בין הגדרות לאפוטרופסות ומזכיר ציטוט משנת 2016 של השופטת חני שירה. ענבל אומרת שתוויות יכולות להעניק תחושת כוח בקונפליקט גבוה. דבריהם אינם מבטלים צווים קיימים ואינם קובעים שלהסדרים אין משמעות משפטית או כלכלית. צורכי הילד בפועל והדין החל חשובים מעבר למינוח.

20:51 — הצעת חוק אינה חוק שהתקבל

נדב מזכיר הצעה בתחום מזונות הילדים; ענבל אומרת במפורש שהיא פחות בקיאה בתחום. ההקלטה אינה ראיה שהצעה נעשתה חוק או שלא היה קודם חוק מזונות. דאגתה המעשית היא העומס על ילדים בעקבות עוד אבחון דיאגנוסטי, תצפית אינטראקציה, פגישה עם עובדת סוציאלית ובית משפט. מניעת כפילות מיותרת אינה צריכה למנוע מוגנות או בירור נחוץ.

21:27 — משפט שלמה כשאלת סדר עדיפויות

נדב משווה נסיגה ממאבק הרסני לאם המקראית המגינה על חיי התינוק. הוא מכיר בכך שהורים עשויים לעבור מעשים והאשמות קשים. המטפורה שואלת מה יגן על הילד; אינה עצה לוותר על ילד או זכויות או לסבול פגיעה. מטרות משותפות לבטיחות הילד ולרווחתו הן הבסיס שבתוכו אפשר לבחון את צרכיו של כל הורה ואת הבחירות המעשיות.

22:17 — לדמיין שלא יודעים מה עם הילד

ענבל שואלת את נדב, שבנותיו היו אז בנות שש וחצי ועשר וחצי, כמה זמן היה יכול לשאת בלי לשמוע על הצעירה. הוא מזכיר קשר לפחות פעם ביום בסופי שבוע בנפרד ואומר שכמה שעות עשויות להרגיש ארוכות. היא משווה להורים שאין להם קשר או מידע מבית הספר ומהחוגים. זהו תרגיל אמפתיה, ולא לוח שיחות אחיד או זכות לעקוב אחר כל רגע.

23:26 — להכיר גם במצוקת ההורה

היא מתארת יועצת או מורה בחוג המונעים שיחה כי הילד מאיים שלא להגיע. אלו דוגמאות לקושי רציני ולא הנחיות לבתי ספר או מסקנה משפטית אוטומטית על גישה למידע. השיחה מכירה בכעס, חוסר אונים, עוול ואובדן יכולת הורית. חברים ואנשי מקצוע יכולים לתמוך בלי להאשים כל הורה במצוקה ובלי לקבוע שטענות שלא נבדקו כוזבות.

24:40 — להתכונן למפגש עם ילד עוין

ענבל נזכרת בילדים שאמרו להורה שחגגו בזמן שהיה במעצר. היא מבינה את הילדים במקרים הללו כנתונים במצוקה ומנסים לשרוד קונפליקט נאמנויות, ולא כאכזריים מטבעם. היא ממליצה על הכנה וסיוע בוויסות לפני מפגשים מפני שההורים פגועים מאוד. מותר לכעוס; התמיכה צריכה לעזור להימנע מנקמה ולשמור על גבולות בטוחים, ולא לדרוש נשיאת אלימות בשתיקה.

25:58 — לזכור את הילד שמעבר לעוינות

היא מתארת בעיטות, קללות והפיכת החדר לצד חלקים בילד שנותרו חבויים. נדב וענבל מכירים בכך שהמצב עשוי להרגיש כתופת. ההזמנה היא לראות אדם שלם ולקבל תמיכה, ולא רק להציג רוגע או להוכיח עליונות מוסרית. טיפוח עצמי ועזרה מקצועית הם משאבים; קושי להתמודד אינו ראיה שההורה גרם לניתוק או נכשל במבחן אהבה.

26:39 — לא לענות להשחרה בהשחרה

ענבל אומרת שעבודתה לא תצטרף למסע להשפלת ההורה המועדף בעיני הילד. ילדים זקוקים למבוגרים יציבים ומגינים ולא לתוויות המאבק. אין בכך דרישה לשקר על פגיעה או להשתיק ראיות להגנה. היא מתארת ביטולי פגישות חוזרים, הסברים כמו מחלה וחודשים או שנים של תבוסה; צריך לברר את משמעותם ולא להפוך כל ביטול לחבלה.

27:30 — קרובים יכולים להחזיק את ההורה בלי להגדיל את הקרב

הם קוראים לחברים ולמשפחה להקשיב ולתמוך, במקום לצפות מהורה מוצף להיות בקלות האדם הבוגר יותר. ענבל גם מזהירה מהפיכת חוסר האונים לתקיפת כל הסביבה. נדב מדגיש שיחה ושמירה עצמית. תמיכה יכולה לתת מקום לעצב ולכעס בלי לגייס ילדים כשליחים, חוקרים, בעלי ברית או מנהלי רגשות של מבוגרים.

28:13 — לא האשמה ולא זיכוי אוטומטי

ענבל מתנגדת להנחה שהורה שנדחה בהכרח עשה דבר המצדיק זאת. היא מספרת על עבודתה עם ילדים נפגעי אלימות וטראומה ששמרו על כמיהה או אמביוולנטיות כלפי הוריהם. אין להפוך זאת לכלל ההפוך שלפיו ילדים תמיד רוצים קשר, סירוב מוכיח ניכור או התקשרות מפריכה פגיעה. חוויית הילד, רצונותיו ובטיחותו עדיין מחייבים בירור זהיר.

29:29 — לא להמתין שהילד יתקן את המצב

הם מדגישים שתיקון המצב המשפחתי הוא אחריות המבוגרים. ענבל מתארת עבודה עם ההורה המועדף כדי שיאפשר קשר, ועם ההורה המנותק כדי שיראה את צורכי הילד ויבנה דרך חדשה, שהיא מכנה מעקף. אין בכך הטלת האחריות לפנייה על הילד או הבטחה שמאמץ של הורה אחד שולט בהתנהגות האחר ובתוצאה.

30:24 — להשאיר דלת פתוחה ולחיות

ענבל משתמשת בדימוי של כמיהה חבויה הממתינה לעזרה וקוראת להורים לדאוג לבריאות, לקשרים ולחיי היומיום. התקווה היא להיות זמינים ומגינים כאשר תתאפשר הזדמנות בטוחה לקשר. זו תקווה ולא תחזית שכל ילד יחזור או חובה להחלים באופן מושלם קודם לכן. דלת פתוחה אינה הפרת צווים, רדיפה אחר קשר לא רצוי או ויתור על גבולות בטיחות.

31:16 — התקווה של נדב ומציאות הסכסוך הקשה

נדב מודה שהשיחה מכבידה עליו. הוא רוצה שזוגות יגלו פרידה בונה וכוחות אישיים, לצד הכרה בעוצמת ההרס האפשרית. הם מדברים על סטרס רעיל ועל הצורך לשמור גם על רווחת המסייעים. צמיחה היא כיוון אפשרי, ולא הוכחה שמשפחות שנפגעו בחרו לא נכון או שאופטימיות מונעת כפייה, מחלה ומצוקה חומרית.

32:34 — יותר מקרים ופירוש כלכלי שלא הוכח

ענבל מדווחת שהיא פוגשת יותר מקרים כאלה. נדב טוען שמספר תביעות המשפחה ירד ביותר משישים אחוזים ומציע שתמריצים כלכליים עלולים להקצין חלק מהסכסוכים, במפורש לא את כולם. לא מובאים נתונים, בסיס השוואה או מחקר סיבתי; המספר וההסבר הכלכלי אינם עובדות מוכחות כאן. הבקשה המעשית היא לבחור יועצים בזהירות ולהוציא ילדים מהמאבק, ולא לחשוד במקצוע שלם.

33:35 — לבדוק איזו מומחיות מציעים

ענבל מדגישה עבודה ייעודית שיכולה לשלב טיפול ופיקוח משפטי כשנדרש. הדוברים מבחינים בין הכשרה רחבה במשפחה ובזוגיות לקורסים קצרים; בדוגמתה מוזכרים חמש שנים ו־550 שעות לעומת כחצי שנה. אלו נתוני ההשוואה שלה ולא דרישות רישוי אחידות שנבדקו. כדאי לשאול על כישורים רלוונטיים, ניסיון, גבולות תפקיד וההליך המוצע במקום להניח שלכל יועץ, מטפל, עורך דין ומגשר מומחיות זהה.

34:35 — לתמוך במסייעים ולשתף בשיקול דעת

נדב מודה לענבל, מכיר בעומס העבודה ומזכיר איומים שקיבלה, בלי לזהות מאיימים לכאורה או לאמת את האירועים עצמאית. הם מזמינים שאלות ושיתוף עם מי שעשוי להיעזר, ולא מבטיחים שירות נוכחי. החוט המסכם הוא עזרה שקולה ובזמן: להגן על הילד, לברר את המצב, לשמור על זכויות ובטיחות ולתמוך במבוגרים בלי לבקש מהילדים לשאת את הסכסוך.

עמוד הפרק המקורי

מקורות ומידע נוסף

השאר תגובה

דילוג לתוכן