השנה הראשונה אחרי הפרידה — דניאל הרוש, נדב נישרי ובת אל בר גיורא | פרק 34

משהו עם גישור — נדב נישרי

דניאל הרוש משוחח עם נדב נישרי ובת אל בר גיורא על חוויות אישיות ובחירות בשנה הראשונה לפרידה. המדריך המפורט והערוך נשען על הטקסט העברי המלא הזמין; זמני הסעיפים ממפים את המקור ואינם כתוביות תרגום מסונכרנות. שני הנגנים המקוריים בעברית.

הווידאו המקורי בעברית

צפייה ביוטיוב

השמע המקורי בעברית

האזנה בספוטיפיי

00:25 — שלושה מגשרים מדברים גם אישית

דניאל הרוש מארח את נדב נישרי ובת אל בר גיורא לשיחה על השנה הראשונה לפרידה: קשיים, משאבים ובחירות מעבר למסמך שנחתם. שלושתם מספרים שחוו פרידה ועברו את השנה הראשונה. סיפוריהם מציעים דרכים אפשריות, ולא לוח החלמה אחיד או הוכחה שמי שעדיין מתקשה בחר לא נכון.

01:52 — ההסכם חשוב והחיים נמשכים מעבר לו

דניאל שואל מה קורה אחרי הסכם ומעבר לשני בתים. נדב מפנה את המבט מהמסמך להתנהלות ולהורות היומיומית. הכינוי חתיכת נייר מדגיש את החיים בפועל, ואינו אומר שלהסכם מאושר אין תוקף משפטי, שרק ההורה השני יכול לאכוף אותו או שרצון טוב מחליף הגנה משפטית.

02:54 — להיפרד מאדם שנשאר בתמונה

נדב מתאר את הדיסוננס בשיח ענייני עם אדם שאהבת, הקמת איתו בית ואולי עודך אוהב באופן אחר. לראות בילדים את הדמיון להורה האחר עשוי להעצים זאת. דימוי הדנ״א מתאר את משפחתם, ולא מגדיר כל משפחה או מחייב אהבה מתמשכת. גם ההסתגלות לכך שלא רואים את הילדים בכל יום היא חלק מהקושי.

03:39 — מתי מתחילה השנה הראשונה

מבחינת נדב השעון מתחיל כשהפרידה עולה לראשונה על השולחן, ולא בהכרח במועד משפטי של גירושין. הוא מתאר תקופה משמעותית במיוחד וצמיחה וביטחון חדשים בחייו. זו נקודת מבטו; שנה היא מסגרת השיחה ולא מועד אחרון לאבל, נקודת מפנה אחידה או הבטחה לצמיחה אוטומטית.

04:07 — לב שבור ותמונה מנחה

בת אל מתארת שברון לב מסוג חדש: בן הזוג לשעבר נשאר נוכח, לעיתים דרך הדמיון של הילדים. היא מציעה תמונה של חג או יום הולדת בעתיד שאפשר להשתתף בהם בלי להתפרק. התמונה יכולה לתת כיוון ואינה מחייבת לשבת יחד. שפת הלב השבור כאן רגשית, ולא אבחנה של המצב הרפואי הנפרד המכונה טקוצובו או תסמונת הלב השבור.

05:05 — ברשתות לא רואים את כל סוף השבוע

נדב משווה סיפורי חופש וסטוריז שמחים של שבתות בלי ילדים לריקנות של הפעם הראשונה בפועל. הוא ובת אל מזכירים אם שביטאה פחד גדול מסוף שבוע שלם ללא הילדים. כששואלים אותו הוא מבהיר שאינו זוכר אם אמרה בדיוק אני אמות מזה. לכן אין להפוך את המשפט הלא ודאי לציטוט מילולי או להסיק ממנו אבחנה.

06:25 — לתכנן את סוף השבוע הראשון בלי הבנות

נדב זוכר שלפני הפרידה לא עבר לילה בלי בנותיו. במעבר לבית חדש החליט לחפש למידה וצמיחה ולא להשאיר את סוף השבוע הראשון ריק מתוכנית. הוא ובת זוגו לשעבר הכירו את עבודתו כמגשר ורצו להימנע מקונפליקט הרסני. זו כוונתו בסיפור ולא הוכחה שכל אחד שולט בהתנהגות ההורה האחר.

07:21 — סדנה ונסיעה שבחר לעצמו

הוא ביקש מחברו לירון רעיון לסדנה ושמע על אירוע טנטרה במדבר. התחום היה חדש לו ובכל זאת קנה כרטיס. אחרי גישורים בחיפה בחמישי ובשישי נסע באופנוע לכיוון ים המלח ומצוקי דרגות וחווה את הדרך כחופש. הוא מזכיר את דוד כהן צדק כמנחה טקס. זהו זיכרון אישי ולא המלצה קלינית, אימות הכשרה או הזמנה לאירוע שזמינותו נבדקה.

08:22 — שלוש שעות פורקן ורשות לעזוב

נדב מתאר שלוש שעות שבהן צעק, רקד ובכה לצד אחרים, כחוויה של טקס הגירושין שלו. הוא הביא אוהל, אך לא נשארה לו אנרגיה לסדנה נוספת וחלק ממפגש הלילה התאים לו פחות. הוא עזב בסביבות שש ובסביבות שמונה כבר ישב בבית קפה. הסיפור כולל בחירה להפסיק, ולא טענה שכולם צריכים להשלים סדנה אינטנסיבית או שפורקן רגשי הוא טיפול.

09:09 — שאלה אמיתית: פעילות או שהייה באבל

דניאל מציג גישה אחרת: אולי הנסיעה היא בריחה מהרגש וכדאי להישאר עם העצב. נדב מכיר באפשרות הזאת, אך רצה קודם להקל במשבר ולצבור כוח, ואת שאלות הלמה והאיך לפגוש כשהוא חזק יותר. זהו הבדל בדגש, ולא קביעה שיש להדחיק אבל או שפעילות תמיד בריאה יותר. אנשים עשויים להזדקק לתמיכה שונה בזמנים שונים.

10:27 — בת אל והווילון

הגרוש של בת אל עבר לבניין הסמוך. כשפתחה את הווילון בחדר הילדים ראתה לתוך הסלון שלו. היא זוכרת החלטה לסגור את הווילון ולהפנות את המבט במקום להיכנס שוב לכאב הזה. זו דוגמה לגבול שבחרה, ולא הוראה לעבור דירה, להימנע מכל עצב או לעקוב אחר בן הזוג לשעבר.

11:06 — לעצור עדכונים ולבחור חוף אחר

באותה סביבת חברים אנשים הביאו עדכונים על הגרוש, ובת אל ביקשה לעצור: היא רצתה חיים חדשים ולא פרטים עליו. היא מתארת עצב והפתעה מהגירושין ומהחלוקה חצי־חצי בילדים. כשגילתה ששניהם ממשיכים לאותו חוף בחרה בחוף סמוך. אלו בחירות אישיות ליצירת מרחב, ולא חלוקת הורות מחייבת או המלצה להסתיר מידע נחוץ לבטיחות הילדים ולטיפול בהם.

12:10 — קהילה עם שיקול דעת

בת אל אספה חברים גרושים לקהילה שכינו גרושים ונהנים וחיברה שבתות משותפות. האחרים מדגישים שייכות והבנה מצד בעלי ניסיון דומה, גם בקבוצות מקוונות. לצד זאת הם מזהירים מקבוצות המובילות לתגובות קיצוניות או עוינות. קהילה יכולה לתמוך בלי להפוך למקור הוראות לתקוף את ההורה האחר או להחליף עזרה מקצועית מתאימה.

13:12 — הלב שמתחת לשכבת האבק

נדב מציע מטפורה: עם השנים מצטברת שכבת עפר על הלב, המשבר סודק אותה ונפתחת אפשרות לחיים חדשים. הוא מתאר תחושת צעירות וחיות לצד הכרה שזה לא מידי ולא קל. זו חווייתו ולא תיאור פיזיולוגי או הוכחה שפרידה בהכרח משפרת אושר. כאב והתחדשות יכולים להתקיים יחד.

13:49 — לשנות את המילים שבתוך הראש

בת אל מציעה לשים לב לסרט המשפטים הפנימי ולתת לאירועים שמות מאפשרים יותר. שבת ראשונה לבד יכולה להיות גם זמן לעצמי. שינוי המסגור עשוי לשנות את המפגש עם האירוע, אך אינו משנה את כל נסיבות החיים או הופך עצב ללא לגיטימי. הם בוחנים שפה ומבט, ולא מחייבים אופטימיות או מציגים מצוקה ככישלון אישי.

14:20 — הנאות קטנות בלי להעתיק דוגמה לא בטוחה

בת אל מדמיינת קרם גוף, הזמנת אוכל אהוב, מוזיקה בקול, בלי תינוק שיתעורר ושינה בשעה הרצויה. היא מזכירה גם בהומור סיגריה במיטה כדימוי לכך שאיש אינו אומר לה לא. זו אינה המלצת טיפול עצמי בטוחה: הנחיות כיבוי אש אוסרות לעשן במיטה. הנקודה השימושית היא בחירת פעילויות בטוחות ומשמעותיות לאדם, ולא תפקיד נשי קבוע.

15:09 — מי זאת בת אל החדשה

היא עוברת מתיאור של בדידות ומסכנות לשאלה מי יכולה להיות בת אל החדשה. השיחה מזהה בגרוש תווית חברתית חדשה, שונה מנשוי או רווק, ובהזדמנות באמצע החיים להגדיר עצמי מחדש. זו הזמנה לבירור זהות ולא דרישה להשתנות מיד או למחוק את ההיסטוריה הזוגית.

15:47 — הורה שלא יודע אפילו להכין ביצת עין

בשיחה מובא מקרה של אם שחששה מהימים בנפרד משום שלדבריה האב אפילו אינו יודע להכין ביצת עין. הם הרגיעו זה את זו והכירו בכך שגם לה חסרות מיומנויות שהיו באחריותו. זו דוגמה אישית ללמידה ולעזרה הדדית, ולא טענה שאימהות מבשלות מטבען, שאבות אינם מטפלים או שיש להתעלם מדאגה ממשית לטיפול ולבטיחות.

16:21 — האחריות יכולה להפוך גם לעוגן

נדב מתאר הבנה שאם לא יכין ארוחת ערב לא תהיה ארוחה, ואם לא יכבס לא יהיו בגדי בית ספר. חלוקת עבודה שקופה עד אז הופכת לנראית. ארגון המשימות יכול לבנות ביטחון ונוכחות כהורה. קושי או בקשת עזרה אינם כישלון, ואין בסיפור חובה לגדל ילדים ללא רשת תמיכה.

17:15 — הורות בזמן מגבלות הקורונה

הפרידה שלו חפפה גם לקורונה, כשהסדנאות ואפשרויות היציאה הרגילות לא היו זמינות. הוא זוכר תחושת כליאה במחשבות, אך כשהבנות הגיעו היה צריך להיות נוכח כי גם הן במשבר. בתחילה חלק מהתפקוד הרגיש כהצגה, ובהמשך העשייה חיזקה ביטחון גם בתחומים אחרים. זו התמודדות אישית ולא מרשם טיפולי או חובה להסתיר מהילדים כל רגש.

18:17 — תקווה לילדים בלי הבטחת תוצאות

הם מציעים לדמיין את עצמם ואת הילדים בטוב בעוד שנה ולהפריד את הקונפליקט הזוגי מההורות. נדב מאמין שילדים יכולים ללמוד תקשורת והתמודדות מהבחירות של המבוגרים. טענתו החזקה יותר שילדים אלה מובילים בכל הפרמטרים אינה נתמכת במחקר שהובא בפרק. שיתוף פעולה יכול להיות מטרה בלי להבטיח אושר, לדרג ילדים או להאשים משפחות המתמודדות עם סכסוך או פגיעה מתמשכים.

19:18 — משפט שלמה כמטפורה

נדב מזכיר את האם המקראית המעדיפה לוותר על התינוק כדי שיחיה ומשווה זאת להקדמת טובת הילד למאבק מכאיב. זו מטפורה על סדר עדיפויות, ולא עצה לוותר על ילד, על זכויות או לקבל אלימות. בחירה בבטיחות הילד עשויה לדרוש גבולות, הגנה או תקשורת מובנית במקום חום וקשר ישיר עם ההורה האחר.

19:56 — בת אל, בת הארבע ובת הזוג החדשה

בת אל מספרת שהגרוש נכנס במהירות לזוגיות חדשה. הבת הגדולה, כבת ארבע, רצתה שרק חברתו תגזור לה ציפורניים. מדובר באישה בשם דניאל, הנבדלת מדניאל הרוש המנחה. בת אל חשה קנאה, פגיעה וערעור מקומה כאם ובכל זאת אמרה לילדה שמותר לבקש מחברתו. זו דוגמתה לתגובה שאינה מטילה יריבות מבוגרים על ילדה, ולא חובה לאשר כל בן זוג חדש בלי לבחון נסיבות.

21:28 — נדב מבחין במשקל על כתפי בתו

נדב מתאר בחום את ליאור, בן הזוג החדש של אם בנותיו, שעזר בטיולים, באיסוף ובאוכל. בתו דפנה ידעה על הקשר אך לא הבינה שנדב יודע, והוא הבחין בעומס לפני שהבין את מקורו. הוא אמר שהוא יודע ושליאור מקסים וראה הקלה. הדגש הוא על השפעת הרגעה קטנה, ולא על חובת ילדים לדווח על קשרי מבוגרים או על הבעת שבח שהורה אינו חש.

22:25 — לאפשר לדבר על השינוי בלי להכחיש סיכון

הם מכנים זאת לנרמל: להבהיר לילדים שאפשר לדבר על מציאות חדשה בלי מבחן נאמנות. ההרגעות הגורפות שהכול בסדר ושלא נהיה ברחוב מבטאות תקווה, ולא עובדה על כל משפחה. מצוקת דיור, קושי או התנהגות לא בטוחה דורשים התייחסות. אפשר להרגיע ובה בעת להכיר ברגשות ובקשיים אמיתיים.

23:21 — יכולת בחירה אינה שליטה מלאה בנסיבות

נדב מדגיש בחירה בתגובה במקום התמקדות רק בהאשמת האחר. בת אל מזהה שהתהליך נמשך אחרי הגירושין: הטון והמסרים עדיין חשובים, והמגשר כבר אינו המבוגר המשגיח. זה עשוי לחזק תחושת יכולת, אך איש אינו שולט באחר, בכל תוצאה משפטית ובכל סכנה באמצעות מילים בלבד. האחריות להתנהגות פוגעת נשארת אצל הפוגע.

24:18 — מילים, תזמון ודימוי אומנות הלחימה

הם מציעים פרקים עתידיים על זוגיות חדשה ושפה. נדב מזכיר דוקטורט שרצה לעשות על גישור כאומנות לחימה במילים: מה אומרים, כמה, באיזה מצב, תאורה, יום, שעה ומצב אישי משפיעים על קבלת המסר. אלה תובנות תקשורת ולא הבטחה שמילים שולטות באדם אחר. הפרק אינו מעיד על דוקטורט שהושלם או נותן קישור לפרק המשך שלא אומת.

24:56 — דניאל: הניסיון האישי עזר בגישור

דניאל אומר שאינו מספר תמיד על גירושיו, אך עשה זאת כשנשאל בפגישת היכרות נוחה. הוא מרגיש שהניסיון הפך אותו למגשר טוב יותר: הבנת ניואנסים, דברים שלא נאמרים ורגע שבו אדם רוצה שיחה נפרדת. הוא מתבדח שלא התגרש כדי להשתפר כמגשר. זו הערכתו ולא דרישת הכשרה שמגשר חייב להתגרש.

25:58 — הגישור של מאיה בת התשע

נדב מספר על מאיה, בתה הקטנה של נגה, שהייתה אז בת תשע. בטיול בחו״ל בדיחה של הסב פגעה בסבתא, ומאיה לפי הסיפור ניהלה שיחות נפרדות וניסתה להסביר לכל אחד את האחר במשך כשעה. הוא רואה בכך שפה שעוברת לילדים ולחיים. האנקדוטה החמה אינה המלצה להטיל על ילדים אחריות לסכסוכי מבוגרים או לבטל פגיעה בטענה שהתכוונו לצחוק.

27:41 — נדב: הגישור עיצב את הפרידה, לא בהכרח להפך

דניאל שואל שוב אם הגירושין שינו את עבודתו הרגשית. נדב מבחין בין להתגרש בשלום, שנכתב לפני גירושיו, לשותפות חדשה שנכתב מניסיון אישי. הוא מכיר בידיעת פרטי היומיום אך אינו בטוח שהפרידה שינתה את הגישור שלו: החדר של הצדדים ולא של סיפור חייו. השיחה מסכמת שהגישור השפיע על גירושיו. אין להחליף את הספק הזה בטענה השונה של דניאל על שיפור מקצועי.

29:34 — בת אל: פרידה קשה הובילה לגישור

בת אל מספרת שהתגרשה לפני שנעשתה מגשרת, אצל נדב, ונכנסה לתחום בהמשך כדי שאנשים ידעו שאפשר אחרת. היא מדגישה שגם גירושיה היו קשים מאוד. בחדר היא משתדלת לא להכניס את עצמה להחלטות של אחרים, אף שהבנה עדינה יכולה לעזור. אמונתה שאפשר להשתפר דרך בחירות אינה הבטחה או היתר לכפות על מגושרים את ניסיונה.

30:47 — לשתף ניסיון בלי להכתיב חיים

בסיום הם מודים על השיתוף האישי ועל אמון שמאזינים לעיתים מביאים אחרי הפודקאסט. הם מזמינים שאלות ושיתוף, מזכירים רשתות וכוונה לפתוח טיקטוק בזמן ההקלטה. אלו הזמנות היסטוריות ולא אימות שירותים כיום. החוט המעשי הוא בסיס משותף להורות ובתוכו צרכים אישיים, גבולות וצעדים אפשריים, לצד מקום לעצב, לכעס ולמסלולי התאוששות שונים.

מקורות והקשר

השאר תגובה

דילוג לתוכן