00:00 — מפגש בין חברים ותיקים

נדב נישרי מארח את חברו קובי פרחי, סולן Orphaned Land. ההיכרות ביניהם מגיעה משנות המוזיקה וההופעות בפלורנטין. מתוך החברות הם מדברים על האפשרות לבנות קשר אנושי בתוך סכסוך עמוק, דרך סיפורי חיים, יצירה וניסיון בגישור. נדב לא הבין בתחילה עד כמה חברו מהשכונה מוכר לקהל מעבר לגבולות.
02:30 — יפו ושלוש ירושות משפחתיות
קובי גדל לצד קולות המואזין, פעמוני כנסיות והשבת היהודית. במשפחה פגש קרוב שהמלחמה הותירה בו פחד מערבים; סבתא שחלקה חברות עם יוסרה, תפירה, חתונות וחגים; ואב שנתן שמיכות לשבויים מצרים. הבית לא הציע סיפור אחד מסודר. פחד, קרבה וחמלה התקיימו בו יחד. הקול שקובי ביקש לפתח נבנה בתוך המתח הזה, ולא באמצעות מחיקת אחד מצדדיו.
06:49 — לא מסתירים עבר שפגע
קובי מספר שאחרי רצח הלנה ראפ נסחף בנעוריו לגזענות והלך עם קבוצה שחיפשה עימות אלים. לפי זיכרונו, האדם שאליו כוונה ההתנפלות מצא מחסה אצל עובד בתחנת דלק. הוא מתאר גם את הבושה המאוחרת בכתובת גזענית שכתב. הוא אינו מציג את עצמו כאיש שלום מאז ומעולם: שינוי מתחיל בהכרה אמיתית במעשים ובכוונות מן העבר, ולא בכתיבת ביוגרפיה נקייה בדיעבד. נדב שומע בכך חיבור ללמידה איך להתייחס אחרת גם בתוך משפחה.
09:55 — ספר, טאג׳ מהאל ומיתר מתוח
הספר נולד מבקשות של חברים לשמר את הסיפורים. קובי מתאר כיצד הקליט את עצמו בטאג׳ מהאל שר את שירת המואזין שאהב מילדות, עוכב משום שההקלטה נאסרה במקום, ושוחרר לאחר שהסביר את כוונתו, לפי סיפורו. דימוי המיתר מלווה את השיחה: רפוי מדי אינו מפיק את הצליל הרצוי ומתוח מדי נקרע. אתגר עשוי להניע עשייה, אך קושי כשלעצמו אינו הוכחה שכל דרך היא נכונה.
17:35 — סיפור אישי שמשנה החלטה
קובי מספר על התנגדות להופעת הלהקה בברצלונה אחרי שבעה באוקטובר. הוא כתב לבעל המקום על ההיסטוריה של הלהקה, הקהל שלה וסיבובי ההופעות המשותפים עם להקה פלסטינית. לדבריו, החלטת הביטול התהפכה. הסיפור אינו מוכיח שמכתב פותר סכסוך פוליטי; הוא מדגים כיצד מידע על אדם ועל עבודתו יכול להרחיב שיפוט שנשען על לאום בלבד. העמדות הפוליטיות בשיחה הן עמדות הדוברים. הוא מתאר את התקופה גם כדחיפה לפרסום הספר; במכתבים הזכיר הכרה משותפת ועבודה חוצת תרבויות לאורך שנים.
20:51 — מה שלא רואים בתמונת ההצלחה
מאחורי דימוי ההצלחה המוזיקלית קובי מתאר הסתבכות כלכלית משפחתית, הליכי חוב ומגבלות נסיעה. נדב מוסיף סיפור על דירה שניתנה במשפחה, יחסי אם ובן וכלב, שבו עניין שנראה שולי חשף מטען רגשי עמוק. המבט הוא על מערכת היחסים שמתחת לטענה, ולא על הסקת כלל משפטי עדכני מסיפור מקרה. הצלחה ציבורית אינה מספרת לנו מה אדם נושא בחייו הפרטיים.
29:22 — גם המאזינים נותנים אומץ
קובי מדבר על מעריץ פלסטיני שקעקע סימן הקשור ללהקה לצד סמלים תרבותיים אחרים. הוא מרגיש שחלק ממאזיניו משלמים מחיר חברתי או אישי גדול משלו כדי להביע אהבה למוזיקה, ולכן גם הם מקור להשראה ולאומץ עבורו. בשיחה מופיעה גם רקדנית לבנונית שרצתה מפגש שחוצה גבולות. בלי לצטט מילות שירים, אפשר לראות כיצד מוזיקה מאפשרת לבטא זהויות שאינן מסתכמות במחנה אחד. בסיפור היא ביקשה להניף על הבמה יחד את דגלי ישראל ולבנון, לצד הסיכונים שעליהם מדברים. אין להסיק שלכל מאזין אותה עמדה פוליטית.
31:59 — ההודעה שהחזירה את הלהקה
לאחר תקופה של כשש שנים שבה הלהקה לא פעלה, הגיע בסביבות שנת 2000 מייל ממעריץ ירדני ובו סרטון של קעקוע סמל הלהקה על זרועו. קובי התקשר לחברים; בהמשך באו החזרה לפעילות וההופעה בטורקיה ב־2001, עם תור לחתימות שהפתיע אותם. זהו מעריץ אחר מן המעריץ הפלסטיני שהוזכר קודם. גם הסיפור על מאזין מצרי והסיכון שתיאר מובא כעדות שסופרה לקובי, ולא כתיאור מאומת של הדין במדינה. קובי מספר שלמד מן המעריץ הירדני על מאזין מצרי שנידון לשישה חודשי מאסר בגלל חומר הקשור למוזיקה. זהו סיפור שנמסר לו והוא משתף בו, לא ממצא משפטי שנבדק באופן עצמאי או תיאור הדין העכשווי במצרים.
38:59 — חיים משותפים באוטובוס
סיבוב הופעות עם מוזיקאים פלסטינים כלל אוטובוס, כביסה, בישול וקפה. החיים הקטנים והחוזרים הפכו את האחר לאדם מוכר, מעבר לכותרת של שיתוף פעולה. נדב וקובי מדברים גם על חינוך ילדים, לימוד ערבית והיכרות עם הנוף האנושי המשותף. לא בכל שאלה מוסדית או פוליטית הם מסכימים, אך שניהם חוזרים לשאלה של אחריות אישית: איזה קשר אני יכול ליצור במציאות שסביבי? נדב מספר גם על הנגשת לימוד גישור בשפות שונות; הסכם חתום לבדו אינו משנה מערכת יחסים.
43:24 — ללמוד מכישלונות ומקהל מגוון
נדב חוזר לניסיונות שלא הצליחו בעולם ההופעות וללמידה על יצירה, עסק וקשרים בין אנשים. קובי רואה במוזיקה מקום שבו קהלים שונים יכולים לחוות דבר משותף עוד לפני שהגדירו את עצמם זה מול זה. הוא בחר להשתמש במקום הזה לבניית גשר. אין בכך הבטחה שמוזיקה תבטל אינטרסים ופחדים; היא יכולה לאפשר התחלה של היכרות והמשך שיחה. אחד הניסיונות של נדב היה לחבר בין אמנים לעסקים. קובי מציג מוזיקה ככלי שבחר לבניית גשר, ולא רק לווידוי אישי או להתגרות.
48:39 — קודם מוצאים בסיס משותף
קובי מתחיל ממה שהאדם שמולו אוהב במוזיקה, למשל Pink Floyd או שיר משמעותי, ומחפש את החפיפה. נדב מחבר זאת לשותפות חדשה: תחילה מבררים מה שני הצדדים רוצים להשיג יחד, ואז מסדרים את הצרכים האישיים וההבדלים בתוך הבסיס המשותף. אין צורך בטעם אחיד, ואין להפוך את השאלה לתכסיס שנועד לגרום לאחר להסכים למסקנה מוכנה מראש. שיחות אישיות עשויות לגלות את החפיפה לפני שניגשים ישירות למחלוקת.
53:21 — כבוד אמיתי ומה משאירים אחרינו
הם מבחינים בין סקרנות והערכה כנות לבין דרישה מלאכותית למצוא תכונה טובה אצל יריב. קובי מבקש להשאיר לדורות הבאים דוגמה לאפשרות אחרת, ונדב מודה לו על ההתמדה. דימוי האור שמדליק אורות נוספים בלי להיחלש מסיים את השיחה. זו הזמנה לקשרים קטנים ומתמשכים ולאומץ להכיר באחר, ולא הבטחה שרצון טוב ימחק מיד כל כאב וסכסוך.
