שלום והידברות בזמן מלחמה עם הרב אבי דבוש — פרק 127

00:00 — תקווה לצד סכנה

משהו עם גישור — נדב נישרי

נדב נישרי פותח בסיפורו על הימצאות ליד פיגוע בתל אביב זמן קצר לפני ההקלטה. הרב אבי דבוש מביא לשיחה על הידברות ניסיון ישיר של מלחמה ופינוי. הם אינם מדברים ממקום שלא מכיר פחד. תפקידים, הערכות ותיאורי מציאות הם דברי הדוברים בזמן השיחה, ולא דיווח חדשותי עדכני.

01:54 — זהות שמשתנה בלי לאבד שורשים

דבוש מתאר ילדות באשקלון במשפחה דתית־ימנית מזרחית, בני עקיבא והתנגדות ראשונית לאוסלו. שאלות בהמשך הובילו למקומות פוליטיים ודתיים אחרים. הוא מספר על הסמכה במכון הרטמן ועל הנהגת רבנים לזכויות אדם בזמן השיחה. ביקורים בילדות בעזה וזיכרון נגנים שהגיעו לשדרות ממחישים יומיום אחר, לא דרישה להחזיר את העבר ללא שינוי.

07:42 — הפינוי הוא חלק מהשיחה

הוא זוכר את נירים בשבעה ובשמונה באוקטובר: שעות רבות במרחב מוגן, לחימה ביישוב ופינוי לאילת ובהמשך עם הקהילה לבאר שבע. אובדן, חטופים ודאגה לילדים נשארים בסיפור. הישרדות אינה הוכחה שעמדה פוליטית מסוימת צודקת. אצלו המחויבות לשיחה מתקיימת לצד צורך בביטחון ואבל, ולא מבטלת אותם.

10:06 — להתכנס וגם לפעול החוצה

דבוש מתאר כינוס צוות והנהלת הארגון זמן קצר אחרי המתקפה. כאב רצה להגן על משפחתו ולהתכנס, ובמקביל ראה צורך לעזור. הוא מספר על נוכחות מגינה, עבודה עם עוני בישראל, קשר בין־דתי, חינוך ומעבר גם לסיוע מזון וציוד רפואי בגדה. אלו פעילויות שעליהן סיפר, לא רשימת שירותים נוכחית או הזמנה להיכנס לסכנה.

11:41 — דילמה שהוא אינו משטח

כשנתבקש להצטרף לקריאה להפסקת אש, היה קרוע בין החשש להחזיר את ילדיו לגבול מאוים לבין ההרס והפגיעה שבהמשך המלחמה. הוא בחר לתמוך בקריאה מתוך תפיסת זכויות האדם שלו. המתנדבים והתורמים הם עבורו עדות לאפשרות פעולה. הבחירה והמתח נשארים יחד; מספרי גיוס, סקרים ונתוני נפגעים שנאמרו אז אינם נתונים עדכניים מאומתים.

18:32 — שלום כולל קולות פנימיים קשים

דבוש מתאר מקום לכעס, נקמה, עצב, אהבה ותקווה, לא רק אמירת דברים נעימים. דימוי האורחים מעולם השירה מזהה רגשות ואינו מצווה לפעול על פיהם. נדב קושר זאת לחיים לצד מחלוקת. אין דרישה להשתיק כאב, לסלוח או לקבל אלימות, אלא ניסיון לשאת מורכבות בלי למסור את ההגה לדחף הרסני יחיד.

21:38 — אחדות אינה אחידות

דבוש מבקש שאלות ונכונות לראות מציאות לא נוחה, בלי שהחיבור ישתיק מחלוקת או יחייב אימוץ עמדה אחת. השורשים המשפחתיים והמקומיים מחברים אותו לאנשים שונים ממנו. הוא מספר גם על שיחה שבועית עם אשתו על פגיעה וכעס, מתוך אהבה ואחריות. זו דוגמה אישית, לא כלל מחייב לזוגות: קרבה אינה חייבת לטאטא קושי.

28:01 — הסוכה, האובדן והמפגש שחודש

דבוש מספר על הזמנת משה אוחיון לסוכה באופקים לפני שבעה באוקטובר, ללימוד עם הרב שחר בוצחק. לפי הסיפור משה ובנו אליעד נרצחו לאחר מכן. שרית הזמינה אותו שוב בשנה הבאה. בקשתו לקול ציבורי למען החטופים פגשה אנשים שהרגישו שלא רואים את תפילותיהם ושירות בני משפחתם. ההקשבה גילתה מחסום מעשי, לא אדישות פשוטה.

33:31 — מה משותף ואיך שונה

המשמרת המקומית אפשרה לקהילות לעמוד למען החטופים בלי לדרוש מכולם להצטרף להפגנה נגד הממשלה. נשארו שלטים ותפיסות דרך שונות. נדב מזהה דפוס גישורי: קודם מטרה משותפת ואחר כך דרכים שונות וצרכים אישיים. דבוש אינו טוען שכל ההבדלים נמחקו. הכוח בדוגמה הוא פעולה קונקרטית שמתאפשרת כשהמחלוקת נשארת גלויה.

38:01 — איך מגיעים בכלל לשולחן

נדב שואל איך יוצרים את הנכונות לעבוד יחד, ולא מניח שהיא כבר קיימת. הוא זוכר שיחות עם מפגינים ושאלה חוזרת מה יקרה אחרי המהלך שהם דורשים. השאלה עשויה לחשוף יעד מאחורי הטקטיקה. זהו זיכרונו וכלי עבודתו, לא הוכחה שכל אדם רוצה אותו דבר או שהבדלים אידיאולוגיים הם כותרות חסרות משמעות.

41:07 — האורח מציב גבולות

דבוש מתעקש ששולחן דורש הכרה בסיסית במשתתפים. מי שמביא אלימות או שאיפה למחוק אחרים עשוי להצריך עצירה, ולא להיחשב עוד משתתף רגיל. נדב מציע לבדוק מפגשים פרטניים לפני שמרכיבים קבוצה. ההבדל ביניהם נשמר: לא כל מפגש מתאים רק משום שקוראים לו דיאלוג. בטיחות, חופש להשתתף ותנאים בפועל חשובים, ואין לדחות הגנה בשם האופטימיות.

45:26 — קשר עמוק ולא ביקור טקסי

חינוך, ערבית ומפגשים חוזרים בין קבוצות הם חלק מההצעה. דבוש זוכר צעקות כשדיבר על ילדי עזה ואחריהן ביטויי תמיכה שקטים; הקול הרם לא ייצג את כולם. הרקע שלו גם מונע ממנו לקבל הכללה שקבוצה דתית או פוליטית שלמה רעה. מפגש רציני מאפשר גם החלטות, בלי להפוך דעת מיעוט ללא קיימת.

48:49 — תרבות מחלוקת שיכולה גם להכריע

דבוש משווה סכסוך פנימי הרסני לקריאתו בוויכוח התלמודי. הלל ושמאי משמשים דוגמה לשמירת דעות, הצגת הצד האחר ברצינות וגם הכרעה. לדבריו, פנייה לסמכות אלוהית אינה צריכה לבטל את קול האחר ולסיים את הדיון האנושי. אלו פירושיו ודוגמאות הלימוד שלו, לא היסטוריה ממצה או פתרון מדיני מוכן מן המקורות.

53:11 — להקשיב מעבר לקול המואר

בקריאתו ברב קוק יש מקום יחד לקול אישי, לאומי, אנושי ובריאתי. סיפורי הלומד העני בשולי בית המדרש ו״האחר״ שדבריו נשארים במסורת ממחישים מי עלול להישמט. דבוש מבקש להשתדל לראות מי שמחוץ לאור שלנו. נדב מסיים בהידברות כעבודה נמשכת: קשב וקשר מעשי, בלי הבטחת שלום מהיר, אמונות אחידות או תוצאה בלתי נמנעת.

הפרק המקורי בעברית

להאזנה בספוטיפיי

לצפייה בפרק המקורי

לעמוד הפרק המקורי באתר הראשי

השאר תגובה

דילוג לתוכן