לבנות תקווה בתוך משבר, עם טלי ורסנו אייזמן וד״ר אתי אבלין — פרק 132

משהו עם גישור — נדב נישרי

מדריך מפורט לשיחה של נדב נישרי עם הפסיכותרפיסטית, הסופרת והמשוררת טלי ורסנו אייזמן וד״ר אתי אבלין, המוצגת כיו״ר שותפה בפורום הבינלאומי לאובדן ושכול. ההקלטה המקורית בעברית.

00:48 — המשבר יכול לחזור בגלים

נדב שואל על תקווה בתוך פחד והצפה. חגים, ימי זיכרון או משבר נוסף יכולים לעורר אובדן ישן. כאב חוזר אינו בהכרח כישלון או חזרה להתחלה. אבל ותנועה יכולים לחיות יחד בלי לוח זמנים אחיד.

03:29 — הכיסא בתוך בית הרוס

טלי מספרת על ביקור בבארי ועל אם שתיארה שהות ארוכה של המשפחה בממ״ד. בחילוץ הציע הבן כיסא כדי לעזור לה לצאת מהחלון. דווקא המחווה הזו ריגשה אותה בסיפור. להיות נראים ולעזור שומרים חיבור אנושי בלי למחוק הרס, ולא קובעים כיצד ניצולים אחרים אמורים להגיב.

06:24 — חוט משני מרכיבים

אתי משתמשת בתקוות חוט השני המקראית: אמונה בעתיד אפשרי ופעולה קונקרטית בהווה. מלווה יכול לראות אפשרות לפני האדם באבל, בלי לשלוף אותה מיד או לדרוש שיכיר בה. לפעמים קודם מקשיבים.

08:44 — פעולה קטנה שאפשר לעשות

אוכל, מכתב או פתיחת הארגז הראשון הם צעדים ולא פתרון לכל העתיד או הוראה להרגיש טוב. פעולה יכולה להחזיר מעט מסוגלות גם כשהאבל נמשך. כשלא יכולים, צריך תמיכה ולא שיפוט אופי. הדוגמאות הספרותיות מדגישות פעלים וצעדים קטנים. גודל הצעד חשוב פחות מהשאלה אם האדם הזה יכול לעשות אותו היום.

10:38 — להחזיק את דימוי היבשה

דימוי העוגן לעתיד לא ידוע מיוחס לדוד גרוסמן. אין צורך לדעת את היעד כולו. טלי מזכירה גם את רעיון שירה: מי שכבר במי הכאב אינו צריך רק תיאור כמה הם נוראים, אלא מישהו שמחזיק אפשרות ליבשה. לא מכחישים מים ולא מבטיחים חילוץ מיידי.

14:26 — משמעות במה שעושים עכשיו

אתי מפרידה בין משמעות בפעולה בהווה להסבר מדוע קרה אסון. לפעמים מה שקרה פשוט רע, ואין צורך להמציא סיבה חיובית. לקום בבוקר יכול להיות התחלה, ובהמשך לימודים, אמנות או קשר. יום כואב אינו מבטל יום בעל משמעות.

18:10 — קבלה אינה כניעה

הכרה במציאות בלי לייפות עשויה לאפשר תנועה. משהו אבד ומילים מעודדות אינן מוחקות אותו. לא צריך להיות שמחים לפני צעד. מחסור ממשי, צער ואי־ודאות יכולים להתקיים לצד תקווה. בהבחנה של אתי, כניעה עשויה להיות ויתור על אפשרות התנועה.

19:29 — לא לקחת אוטומטית את התפקידים

טלי זוכרת קרובת משפחה באבל שרצתה לכבס, ואם אחרת שדאגה לשריטות בכיריים. עניין שנראה קטן שמר רצף. כדאי לשאול מה האדם רוצה לעשות ובמה לעזור. לא להחליף הכול ולא לכפות תפקוד רגיל או למנוע עזרה בטענה שזה לטובתו. בדוגמת הכביסה, אחרים מיהרו לעשות את המלאכה במקומה.

22:34 — נוכחות במקום עצות או היעלמות

אתי מתארת עמיתים שנמנעים ממי שחוזר אחרי אובדן. קפה ונוכחות משאירים לו לבחור כמה קשר מתאים. השוואה, הקטנה והסבר דתי עלולים לנחם דווקא את המנחם. אין היררכיית כאב שקובעת מי ראוי לחברה. נדב מחבר זאת להצעת זוגיות חדשה לפני שמקשיבים לאבל על הפרידה. העמיתים נמנעו מפני שלא ידעו מה לומר. גם שתיקה יכולה להפוך לנטישה.

27:42 — לפעמים דרושה עצירה

חברה של טלי הלכה לארוחת ערב אחרי אבחון סרטן כדי לא להפסיד חיים, אבל הייתה נעדרת בתודעתה. פעילות ומוכנות אינן אותו דבר. להכרה במה שקרה יש לעיתים צורך בהפוגה, בלי להיבהל מכל הסתגרות. ספרי הילדים שמוזכרים מזכירים להקשיב ולהכיר שקרה משהו לפני שמייפים.

29:15 — חיים גם ליד הבור

אתי מספרת על אישה שאביה נרצח ואמונתה בצדק, בכך שהעולם צפוי ובביטחון קרסה. היא הרגישה בבור; אחרי אובדן עבודה התחילה אמנות והזמינה לתערוכה על דברים שקורים ליד הבור. האובדן נשאר ונפתח מרחב אחר. זו דוגמה אישית, לא רצף טיפול או חובה ליצור.

32:03 — מתי לקבל עוד עזרה

אתי מתארת ״שריר חיים״: שאלה, בקשה או פעולה של קשר. קיפאון מתמשך עשוי להזדקק לעזרה מקצועית. זו לא בדיקת אבחון לקרובים ולא חובה לחכות לתאריך. אפשר להיעזר בכל שלב. לחזור לחיות אינו לשכוח את מי שאבד. היא מזכירה גם תחושה שהזמן נעצר. אין צורך להוכיח שהמצב גרוע מספיק כדי לבקש עזרה.

37:10 — בקשת עזרה היא תנועה

טלי משתמשת בסיפור הבלתי אפשרי של הברון מינכהאוזן שיוצא מהבוץ כדי לשאול על עזרה לעצמנו. גם בקשה היא פעולה, ובמצוקה קשה ייתכן צורך באנשי מקצוע. אתי שואלת למה זקוקים ולמה מוכנים. אפילו בקשה לחלב ראויה לכבוד. ליווי הוא כניסה לבוץ במקום קריאה מלמעלה: נוכחות וצעד הבא, בלי ללכת הכול לבד.

האזנה לפרק 132

הקלטת האודיו והווידאו המקורית בעברית. זהו מדריך ערוך ולא תמלול מילולי. הזמנים לפי התמלול העברי שפורסם.

להאזנה ב־Spotify

לעמוד הפרק המקורי באתר הראשי

השאר תגובה

דילוג לתוכן