גישור עסקי: הרגשות שמנהלים את המשא ומתן | מירי טטינסקי | פרק 187

בפרק 187 של „משהו עם גישור”, נדב נישרי מארח שוב את המגשרת מירי טטינסקי לשיחה על החיבור בין גישור עסקי לגישור משפחתי. מאחורי הכסף, ההסכמים והדרישות נמצאים בני אדם. מתוך דוגמאות מחדר הגישור, השניים בוחנים איך נותנים מקום למה שמפעיל את השיחה, ובו בזמן שומרים את ההחלטות והאחריות בידי המשתתפים.
משהו עם גישור — נדב נישרי

למה שותפים עסקיים חכמים ומנוסים מגיעים למצב שבו הם כבר לא מצליחים לדבר? איך עלבון, חוסר אמון או תחושה שלא הקשיבו לנו משפיעים על החלטות עסקיות? ומה אפשר לעשות עוד לפני שהמחלוקת הופכת למאבק?

צפייה בפרק ביוטיוב

צפייה בפרק ביוטיוב

הפרק בספוטיפיי

הפרק בספוטיפיי

00:00 — למה לחבר בין גישור עסקי לגישור משפחתי?

נדב פותח בתיאור ההזדמנות שראה כשנכנס לעולם הגישור: אנשים הכירו את המילה, אך לא תמיד הבינו מה מבדיל גישור מבוררות, פישור, טיפול או עריכת דין. הוא מספר שבחר להתמקד במשפחה, אף שראה פוטנציאל גדול גם בגישור עסקי. מירי טטינסקי חוזרת לפודקאסט מתוך הרצון לחבר בין הניסיון שלה בעסקים ובארגונים לבין העבודה שלו עם משפחות. השאלה שמלווה את הפרק היא עד כמה העולמות באמת שונים, כשבשניהם צריך לאפשר לאנשים להמשיך לקבל החלטות בתוך קשר שהפך למורכב.

03:26 — מקצוע שמתחיל במשמעות ובקשר אנושי

מירי מספרת על רצונה בילדות להיות זמרת, על המעבר לקנדה ועל הקשר עם סבתה, שהייתה עבורה מקור לשורש, לבית ולאהבה. היא מחברת את החוויות האלה לרצון להשפיע לטובה, ולתפיסה שלפיה שינוי קטן בחייהם של אנשים יכול להקרין הלאה. נדב מדבר על תחושת המשמעות שבעשיית שלום כמקצוע. שניהם מדגישים שהעבודה אינה נגמרת ברגע החתימה על ההסכם: במשפחה יש ילדים והמשך חיים, ובחברה יש עובדים, מנהלים ומעגלים נוספים שמושפעים מאיכות הקשר.

05:31 — מגדל בבל הפוך: שפות שונות וכלים משותפים

נדב משתף בתהליך שהיה בעבודה בזמן ההקלטה: אתר ללימוד גישור בשפות נוספות ושימוש בבינה מלאכותית כדי להנגיש את ההוראה שלו. הוא מכנה את החזון מגדל בבל הפוך — לשמור על התרבות ועל השפה של כל קהילה, ובכל זאת לפתח כלים משותפים להקשבה, להבנה ולשיחה. מירי מחברת את הרצון הזה למאמץ שלה להוציא את הכלים מחדר הגישור ולהביא אותם לחברות. הדברים מתארים את התוכניות וההתקדמות במועד השיחה, ולא רשימה מעודכנת של קורסים או הבטחה למועד הפצה.

07:04 — לא לחכות שהמלחמה העסקית תגיע לשיא

מירי מתארת מצב מוכר: בעלי מניות, מנהלים ועורכי דין מגיעים לחדר כשהמאבק כבר בעיצומו. היא מבקשת להקדים את השימוש בכלים גישוריים לצמתים שבהם מתקבלות החלטות, מתנהל משא ומתן או נבנית שותפות. מבחינתה זו שפה ותרבות ניהולית, ולא רק דרך לסיים סכסוך. כשיש קצר בתקשורת, כשההתקדמות מקרטעת או כשאנשים מתקשים לשבת יחד, אפשר לעצור ולדבר גם בלי לחכות לפיצוץ. נדב מצטרף לקריאה להנגיש את האפשרות הזאת ולהציע אותה באופן פעיל לארגונים.

09:22 — מאחורי הכסף והדרישות נמצאים אנשים

החיבור הראשון בין העולמות הוא אנושי: בשניהם קיימת מערכת יחסים, ובתוכה רגשות, פרשנויות, עמדות ואינטרסים. עסק עשוי להיות עבור בעליו גם ביטוי לזהות, לשנים של השקעה ולהגשמה אישית. לכן סכום שמופיע על השולחן אינו בהכרח כל הסיפור. מירי מתארת את עבודתה גם כשיח חכם, שמאפשר לבחון מה מתרחש מעבר לסימפטום החיצוני. אין בכך ביטול של המספרים או העובדות; הרעיון הוא לאפשר לאנשים לעסוק בהם בלי להתעלם מהפגיעה, מהאמון או מהכבוד שמשפיעים על השיחה.

10:19 — ברירת המחדל המוכרת ותניית הגישור

השניים בוחנים מדוע אנשים פונים תחילה למסלול המשפטי: זהו כלי מוכר, ולעיתים לחברה כבר יש קשר שוטף עם משרדי עורכי דין. מירי מצביעה גם על תנועה אחרת, של שילוב תניית גישור בהסכמי מייסדים. נדב מספר על בקשתו לשלב סעיף כזה בהסכם הנוגע לספרו. השיחה מזמינה להכיר את האפשרות מראש, כדי שברגע של מחלוקת היא תהיה חלק מהבחירה. הביקורת שלהם נוגעת לאוטומט ולניהול הסכסוך; היא אינה מחייבת להסיק שכל מחלוקת תיפתר בגישור או שאין מקום לייעוץ משפטי.

13:18 — מגשר בית והמחיר הארגוני של חיכוך מתמשך

מירי ונדב מעלים את הרעיון של מגשר בית בחברה, ומדברים על הזמן והאנרגיה שקונפליקטים צורכים. נדב מזכיר מחקר שלדבריו עסק באלפי עובדים, ומצטט נתונים על שעות עבודה שמוקדשות לסכסוכים ועל ירידה בעקבות הכנסת כלים גישוריים. פרטי המחקר אינם נמסרים בפרק, ולכן אין לראות במספרים נתון בדוק על כל חברה או הבטחת חיסכון. הנקודה הארגונית ברורה גם בלי לקבוע שיעור אחיד: כשאנשים עסוקים שוב ושוב בפגיעה ובמאבק פנימי, תשומת הלב שלהם נגרעת מהעבודה המשותפת. המספרים שהוא מציין הם כארבע שעות שבועיות לעובד, ירידה של כ־90% בעקבות שימוש בכלים גישוריים, והמחשה של רווח השווה לכחודש עבודה בשנה. אלה טענות המיוחסות לדובר בשיחה, שלא אומתו כאן מול המחקר.

14:16 — כשבעלי המניות מושכים לכיוונים שונים

מירי מתארת חברות שיכולות לצמוח ולהצליח כלפי חוץ, ובו בזמן לבזבז כוח רב על חיכוך בין בעלי מניות או בעלי תפקידים. היא משתמשת בדימוי של יד שמקדמת את העסק ויד שנאלצת למשוך לאחור. בהמשך היא משווה חברה גדולה לטיטאניק, ומבהירה שהיא מתכוונת לגודל ולריבוי המערכות, לא לניבוי קריסה. עזרה בניהול השיח בצמרת יכולה להשפיע על אנשים רבים בארגון. נדב מזכיר שגם מי שמלווה צד אחד במשא ומתן צריך לחשוב על יכולתו של הצד השני לחיות עם ההסכמה.

16:19 — מחלוקת מסחרית קטנה יחסית, עיקרון גדול

מירי מביאה דוגמה למחלוקת על כ־50 אלף שקלים בין חברות, סביב שכירות בתקופת הקורונה. לדבריה, לחדר הגיעו כמה עורכי דין, והוויכוח לא התמצה בכדאיות הכלכלית. משתתף ששלל תחילה קשר לרגש חזר בהמשך על כך שמדובר בעיקרון ושמתחת לרף מסוים לא ירד. מבחינתה, הפער הזה ממחיש מדוע כדאי להקשיב לא רק להצהרה שהכול עסקי, אלא גם למשמעות שהאדם נותן למחלוקת. היא אינה מציעה לנחש את רגשותיו, אלא לזהות דבר שחוזר בשיח ולברר אותו.

17:28 — תחושת זלזול, הכרה בפגיעה והתנצלות

בדוגמה נוספת מירי מספרת על מחלוקת בסדר גודל של כשני מיליון שקלים סביב איחור במסירת דירה. לטענתה, אחד המשתתפים חזר שוב ושוב לכך שלא הקשיבו לו ושנהגו בו בזלזול. היא עצרה את הדיון בתוצאה וביקשה לבחון את האופן שבו ניתן השירות. לדבריה, כשנציגי החברה הכירו בקושי, אפשר היה לראות שינוי במתח בחדר. מכאן עולה שאלה נפרדת: מה ההבדל בין אמירת סליחה לבין קבלת אחריות משפטית? מירי אומרת שהמשמעות תלויה במקרה; האמירות בשיחה אינן בסיס להבטחה גורפת שלפיה להתנצלות לעולם אין השלכות.

22:19 — ליווי משא ומתן והמבט של מי שנמצא מבחוץ

מירי מתארת ליווי של משאים ומתנים גם כשאין יריבות מובהקת, למשל סביב עסקה משמעותית. לעיתים היא מלווה מן הצד ולעיתים משתתפת בחדר. היתרון שהיא מתארת הוא האפשרות לצפות בשיחה, לאסוף מידע ולראות זוויות שקשה להבחין בהן כשמעורבים מאוד בתוצאה. חשוב להבחין בין ליווי של צד לבין תפקיד של מגשר ניטרלי; השיחה עוסקת בכלים שעשויים לסייע בשני המצבים, ולא בטענה שמדובר באותו תפקיד. השאלה נשארת איך רואים את האדם ואת המערכת כולה ולא רק את המהלך הבא.

23:14 — לעלות מעל הלוח, בלי להזיז אנשים כחיילים

מירי משתמשת בדימוי של לוח שחמט כדי להסביר מבט מלמעלה. נדב מסתייג מהאפשרות לפרש את התפקיד כתחכום שמאפשר להנדס אנשים כמה מהלכים קדימה. היא מבהירה שכוונתה להתבונן בלוח כולו, לא להזיז את המשתתפים לעבר תוצאה שקבעה. ההבהרה חשובה להבנת הגישה: המגשר אינו צריך להיות האדם שיודע טוב מכולם מה נכון. הוא יכול ליצור תנאים שבהם המשתתפים רואים יותר מהתמונה, מבינים מה דורש טיפול ומוצאים בעצמם דרך שאפשר לבחור בה.

25:16 — כובעי חשיבה, סקרנות והחזרת האחריות

נדב מציג את ששת כובעי החשיבה של אדוארד דה בונו כדרך לבחון מצב מזוויות שונות. בין העדשות שמוזכרות: עובדות ונתונים, רגשות, הסתייגויות, הזדמנויות והמבט על התהליך כולו. מירי מחברת זאת לסקרנות: במקום לבוא עם ידיעה מוקדמת, לשאול ולהקשיב לאנשים שמחזיקים במידע על חייהם ועל העסק. השניים מתארים החזקת מרחב וגבולות שמאפשרים שיחה. בעיניהם האחריות נשארת אצל המשתתפים; המגשר מסייע להם להשתמש במה שהם יודעים, ולא מחליף את שיקול הדעת שלהם.

38:15 — עסקים משפחתיים: מנגנונים עסקיים ואמנה משפחתית

בעסק משפחתי הממשק בין שני תחומי הגישור נעשה ישיר במיוחד. נדב מדבר על בניית מנגנונים להעברת כסף, נכסים, חברה ואחריות, לצד יצירת אמנה משפחתית. היחסים אינם רק בין בעלי תפקידים שאפשר להחליף: יש היסטוריה משפחתית והמשך קשר בין דורות. השאלה היא כיצד לנסח דרך התנהלות שמחזיקה גם את צורכי העסק וגם את המשפחה. השיחה מדגישה חשיבה קדימה, במקום טיפול נפרד בכל פיצוץ, ואת הערך של כללים ומנגנונים שמאפשרים להמשיך לפעול יחד.

39:28 — דוגמה אישית והאומץ לשאול שאלות קשות

נדב מציע לחשוב על מנהיגות עסקית כפי שחושבים על חינוך: הדרך שבה מנהל מתייחס לעובדים, לספקים ולשותפים היא דוגמה שמלמדת את הסביבה. גורם חיצוני עשוי להציע זווית שאנשים בתוך ההיררכיה אינם מבטאים. מירי מדגישה את היכולת להעלות נקודה כואבת בלי להיבהל ממנה. היא מתארת עשייה נעימה ולעיתים בקשת רשות לפני שנוגעים בנושא. אין הכוונה לחקירה פסיכולוגית של האדם או לכפיית חשיפה, אלא לבירור של דבר שמפריע לשיחה ושאי אפשר להתקדם תוך התעלמות ממנו.

41:16 — ניסיון אינו תחליף לענווה

נדב מזהיר מפני הבאת פתרון מתוך הסיפור האישי של המגשר: העובדה שמשהו עבד בחייו אינה אומרת שהוא מתאים למשתתפים. מירי מבהירה שהניסיון שהיא מדברת עליו קשור גם ליכולת לשבת בחדר, לזהות קושי ולשאול עליו בלי פחד. שני הדגשים יכולים להתקיים יחד: להשתמש במיומנות שנרכשה, אבל לא להניח שאנחנו מבינים את נבכי נפשו של האחר. מכאן נדב מחזיר את הדיון לשאלה המעשית שמעניינת אותו — מה האנשים רוצים שיהיה, ואיך מתחילים לבנות את הדרך לשם.

43:28 — להתחיל מהעתיד ומהאינטרס המשותף

במקום לנהל עוד סבב של מי לא בסדר, נדב מציע להרחיק את נקודת המבט ולברר מה חייב להישמר בהמשך. אצל שותפים עסקיים אלה יכולים להיות השם הטוב, היכולת להיפגש באותה סביבה חברתית והמשך תפקוד העסק; אצל הורים יש גם המשך הורות משותפת. הוא מדגיש התחלה מהמשותף, לפני פירוק הסיפור לאינטרסים נפרדים של כל צד. לאחר שמגדירים כיוון, אפשר להניח עובדות, נתונים וצעדים מעשיים. הבהירות לגבי הדרך עשויה לייצר יציבות גם כשהמחלוקת עצמה עדיין לא נפתרה.

46:29 — מרחב שאפשר להרגיש בו בנוח בתוך אי־הנוחות

השניים מתארים את עבודת המגשר כאפשרות לארח את המחלוקת בלי להיבהל ממנה ובלי למהר לתת תשובה. לא תמיד המשתתפים בשלים מיד לפתרון, ולעיתים דרושים זמן, סבלנות וגבולות ברורים. נדב אומר שאינו רוצה שהסיפור יהיה שהוא פתר לאנשים את חייהם; האנשים שיושבים, מתמודדים ובוחרים הם שעושים את העבודה. בהמשך הם מדברים על עשיית שלום כעמדה פעילה שדורשת כוח, ועל הצורך להנגיש אפשרויות לאנשים שמרגישים שאין להם ברירה אחרת. אין בכך הבטחה לתוצאה בכל תהליך.

50:32 — איך מרחיבים את מעגל המגשרים המקצועיים?

הדיון עובר למודעות ציבורית, להכשרה ולניסיון מעשי. נדב קורא לבוגרי לימודי גישור לא להסתפק בתעודה או להמתין להפניית תיקים, אלא ליצור כתובת מקצועית ברורה ולהסביר לציבור מה הם מציעים. מירי מוסיפה שהעבודה עם מערכות עסקיות גדולות דורשת ניסיון שנצבר לאורך הדרך. הם מעלים צורך בהתנסות ובהכשרה בגישור עסקי, ומדברים על בינה מלאכותית ועל עתיד המקצוע מתוך הערכותיהם האישיות. זו הזמנה לחשוב על התפתחות מקצועית, לא נתון מאומת על שוק העבודה או הבטחת פרנסה למי שיסיים קורס.

55:16 — איחור קטן יכול לשנות משא ומתן גדול

מירי מתארת פגישה לקראת עסקה משמעותית, שבה איחור של כרבע שעה שינה את האופן שבו אחד המשתתפים נכנס לשיחה. מהצד אפשר לראות איחור; אצל האדם עשויה להיווצר פרשנות שלא מכבדים אותו. הכלי הראשון שהיא מציעה הוא לזהות מה אני מרגיש ולתת לזה שם. לאחר מכן חוזרים למטרה: האם הפגישה חשובה לי, מה אני רוצה להשיג בה, ואיך התגובה שלי משפיעה על כך? לפי הצורך אפשר לבקש רגע, לנשום, לכתוב או לומר מה הפריע, במקום לתת לפגיעה לנהל את כל המפגש.

57:09 — אפר״ת: להפריד בין האירוע לתגובה

מודל אפר״ת מופיע בשיחה כרצף של אירוע, פרשנות, רגש ותגובה. ההבחנה מאפשרת לבדוק לא רק מה קרה, אלא גם איזו משמעות נתתי לכך ומה אני עושה בעקבותיה. מירי משתמשת בדימוי של קומקום שהאדים צריכים לצאת ממנו כדי להמחיש את הקושי להתעלם מרגש שמצטבר. אין צורך להפוך פגישה עסקית לטיפול כדי להכיר בכך שמשהו מפעיל אותנו. אפשר לשאול מה קורה לי כרגע, האם אני פנוי לשיחה ומה יסייע לי לחזור ולבחור תגובה שמתאימה למטרה.

59:13 — הילד הפנימי והאפשרות לראות יותר מזווית אחת

מירי מציעה את דימוי הילד הפנימי כתזכורת לכך שגם אדם מנוסה, מבוגר או בעל מעמד עשוי להיפגע ולהגיב מתוך רגישות. זהו דימוי בשיחה, לא אבחון של משתתף. בהמשך היא מתארת המחשה בעזרת כף יד: שני אנשים יכולים לראות צדדים שונים של אותו דבר. זווית אחרת אינה מוכיחה שהאדם שמולנו משקר. נדב ומירי מחברים זאת ללמידה מילדים ולהתבוננות באופן שבו אנחנו עצמנו מגיבים בבית. הכלים אינם נשארים במשרד; הם דורשים תרגול גם במערכות היחסים הקרובות.

1:02:45 — רגשות נוכחים, והמעשים עדיין לבחירתנו

נדב מספר בהומור שהוא קורא לתיק שלו הרגשות שלי, כדי להזכיר לעצמו שהוא נושא את רגשותיו איתו. הוא מתאר התבוננות במצבו: מה פגע בי, האם אני רעב, מה עובר על המחשבות שלי ואיך אני מווסת את עצמי. בעיניו הכרה ברגש אינה מחייבת לפעול לפיו מיד. ההבחנה בין מה שאני מרגיש וחושב לבין מה שאני בוחר לעשות מחברת את ניהול הרגש לאחריות אישית. זו דרך להחזיר לעצמנו אפשרות בחירה במקום להציג תגובה אוטומטית כמשהו שאין לנו חלק בו.

1:04:08 — לא לעלות למגרש כשזה לא הזמן לשיחה

הכלי המשלים שנדב מציע הוא לבחור מתי להיכנס לשיחה טעונה. כשמזהים שאיננו מווסתים, אפשר לומר שהעיתוי אינו מתאים ולבקש תנאים אחרים להמשך. הוא מדגיש לקיחת אחריות על המצב שלנו במקום לפתוח בהאשמה כלפי השותף או בן הזוג. מירי מחברת זאת שוב לניהול הרגש וליציאה מהתגובה המיידית. בסיום הם חוזרים למטרת הליווי: לקבל כלים ולהוביל בעצמנו את הדרך לפתרון, ולא למסור לאדם אחר את ניהול חיינו. הם מזמינים להמשיך ללמוד ולשתף ידע שמרחיב את האפשרות לשיחה.

השיחה והנגנים בעברית. זמני הנושאים מבוססים על התמלול שסופק.

מנחה: נדב נישרי · אורחת: המגשרת מירי טטינסקי · משהו עם גישור, פרק 187

השאר תגובה

דילוג לתוכן