לפגוש משבר ולתת מקום לצמיחה — יובל אברמוביץ׳ | פרק 60

משהו עם גישור — נדב נישרי

נדב נישרי פוגש את הסופר והמרצה יובל אברמוביץ׳ לשיחה מקורית בעברית על משברים, יחסים והורות. יובל מביא ניסיון אישי ונדב מחבר לגישור. הדוגמאות המעשיות משאירות מקום לאבל, אי־ודאות ובחירות שונות. חשיבה חיובית אינה הבטחת החלמה, אחריות אינה שליטה באחר, והמדריך אינו ייעוץ רפואי, משפטי או כלכלי אישי.

הווידאו המקורי בעברית

צפייה ביוטיוב

השמע המקורי בעברית

האזנה בספוטיפיי

00:59 — הזמנה שהבשילה עם הזמן

נדב מספר שרצה לשוחח עם יובל שנים כשראה אותו בשכונה, אף שבדרך כלל קל לו לפנות לאנשים. הוא מעריך את הספרים והגישה שהוא ממליץ עליהם לאנשים בצומתי חיים. הערכתו לעשרות או מאות אלפים שהושפעו היא שבח ולא נתון תפוצה שנמדד כאן. שאלת הפתיחה היא איך יובל למד לעבוד עם משבר ולא להעמיד פנים שאינו קיים.

02:03 — תאונה בשש־עשרה ופרידת הורים בשבע

יובל נזכר בתאונה סביב גיל שש־עשרה שהותירה אותו בכיסא גלגלים; אז לא ידעו אם הנכות זמנית. הוא גילה עד כמה החיים שבריריים. הוריו נפרדו כשהיה בן שבע, ובזיכרונו הראשון היו שני בתים, ימי הולדת ומתנות, לא מפני שרבו בבית. זו פרשנות הילדות שלו, לא מרשם או הוכחה שכל ילד חווה פרידה כמתנה.

03:00 — מוכר אינו תמיד בטוח

גם קידום ומעבר דירה מפחידים. יובל זוכר מחקר בריטי לא מזוהה שלפיו ארבעים אחוז נסוגים לפני שינוי, ומדגים אדם שדוחה קידום בגלל ישיבות ושיחות לילה. הנתון נשאר מיוחס ולא מאומת. ילדים, כסף ודעת הסביבה מקשים להיפרד; הקורונה מערערת יציבות שנחשבה בטוחה. הכרה באי־ודאות אינה הופכת את כל הסיכונים לשווים או מחייבת החלטת חיים מיידית.

04:23 — ערך בדיעבד אינו הנאה מכאב עכשיו

לדברי יובל אמו מתה ארבע שנים קודם, בת שישים ושתיים, לאחר כעשרה חודשי סרטן. עסקים הצליחו, הפסידו או נלקח מהם כסף. הוא אומר שהוא אוהב את מה שעשוי להיוולד מהאירועים, ומיד מסייג: לא בהכרח בזמן אמת, כשרוצים שהקושי ייגמר. שומרים את הסייג. הזדמנות מאוחרת אינה הופכת אבל לרצוי או מחייבת אדם סובל להודות עליו.

05:37 — רומן שהופך מכתב כואב לשאלה

יובל מתאר את הרומן ״שנת המתנות״: ביום הולדת שלושים ושבע אישה מצפה למתנה נעימה ומקבלת מכתב פרידה בן ארבע־עשרה שורות לאחר שבע שנות קשר. הדרך הפתאומית מכאיבה לה. היא מבקשת לשקם ולהבין מדוע עזב, גם בשאלות לא נוחות על עצמה והיחסים. זה תיאור קצר של בדיה, לא מודל המחייב ננטש להאשים את עצמו או לקבל הסבר מהאחר לפני שיוכל להתקדם.

06:43 — לזכור שהחיים נעים במחזורים

האב ברומן מזכיר לבתו שגם רע וגם טוב משתנים; נהנים מהטוב בלי לחיות בפחד מסיומו. יובל מספר שחגג ספרים, עבודה, אהבה ובנותיו בקפה ברוטשילד; יומיים אחר כך אמו אובחנה, כעבור עשרה חודשים נפטרה, ואחר כך באו התאוששות, קורונה ופרידה נוספת. גם משבר עבודה בן שבועיים הוא משהו לטפל בו וללמוד ממנו. זו פרספקטיבה שמסייעת לו, לא לוח זמנים או הבטחה שסוף כל משבר שמח.

08:34 — לדבר ולא רק להחליף סמלים

נדב שואל מה הורים יכולים לתת לילדיהם במשבר. יובל מעדיף שיחה ממשית על תקשורת שמצטמצמת לאימוג׳ים ותשובה בסמל. הוא אוהב לענות באמת לשאלת מה שלומו ומעודד שיח מותאם גיל עם ילדים ובין מבוגרים. ייתכן שהמבט החיובי התחיל בפרשנות שני הבתים שלו; הוא אינו יודע אם אמו הציעה אותה. אין כאן הבטחת הצלחה לכל חיי ילד או דרישה לאופטימיות קבועה.

10:40 — מידע שילדים יכולים לשאת

בנותיו של יובל היו בנות ארבע־עשרה וחצי ותשע וחצי בהקלטה. עם הבכורה הוא משתף בהדרגה יותר לפי הבנתה, ומשאיר יתרות בנק ופרטי יחסים בידי המבוגרים. הידיעה הכלכלית המופרזת בילדותו הדאיגה אותו. ההבחנה היא בין הסבר מתאים למאחורי הקלעים שמכביד, לא הסתרת שינויים חיוניים או חשיפה זהה בכל גיל.

11:57 — אב רחוק בלי פיוס כפוי

יובל מתאר קשר מועט עם אביו מהפרידה עד בערך שמונה־עשרה, למעט הבלחות, ובהמשך קשר רחוק ומנומס. הוא מבין זאת בסיפור על יכולת הורית מוגבלת, לא באבחון קליני. לדבריו אמו מעולם לא לכלכה על האב. לילדים יש עומסי בית ספר, גוף, חברה ורשת משלהם. אין זו הוראה להסתיר סכנה או הבטחה שכל ילד יקבל זאת כמוהו או יחויב לחדש קשר.

14:13 — אם שאפשרה ומקום לנחות בו

יובל מייחס לאמו תמר עידוד למשחק ולחקירה בילדותו בבת ים בשנות השמונים. הוא זוכר שהבין כמה פעמים אמר לבתו בת הארבע לא ורצה לומר יותר כן. בקשת בת לפתוח מקרר היא סיפור משפחתי על נימוס, לא כלל שלפיו צריך רשות לאוכל. בית מאפשר נותן תמיכה לאחר נפילה, לצד גבולות בטיחות ותשומת לב לצרכים ממשיים.

16:09 — נוכחות, קריירה עמוסה ומילים לגבולות

תשומת לבה וזמינותה של תמר היו חשובות למרות קושי כלכלי וגירושים שבתחילה נשמרו בסוד. יובל אינו תמיד נוכח פיזית: הוא מתאר סבבי ספרים בעולם שש שנים קודם, ושיחה עם בתו שהייתה בת שבע, בקשת הבנה ותקווה לעוד חופש משפחתי בהמשך. ילדים אינם אחראים להצלחת הקריירה. מתן שם לרעב, עייפות או רגישות מסביר קוצר רוח; הבדיחה שבשמונה אבא הופך ליובל אינה מבטלת טיפול וצרכים דחופים.

18:26 — לאפשר לראות הורה אנושי

כשמתה תמר, הבנות היו בערך בנות עשר וחמש והכירו סבתא מעורבת. יובל דיבר על אבל ועל היותו אדם ולא כל־יכול. הוא מבדיל בין לומר שקשה ושזה אינו קשור לילד, לבין לשלוח ילד לבית הספר עם דאגת שיחת בנק או עימות מבוגרים. אפשר לשתף רגש ולקבל תמיכה מבוגרת; הילדים אינם המטפלים ואינם נדרשים להרגיע הורה ללא הרף.

19:31 — הצלחה אינה אומרת שאסור להיראות פגיע

מכרה שאלה אם בנותיו יודעות שגם קשה לו. היא תיארה כיצד ראתה לראשונה את אביה הפוליטיקאי המצליח מתמוטט אחרי אכזבה, כשהייתה בת עשרים והוא מעל חמישים. יובל החל לתת שם לגבולות, לפעמים אפילו באופן מאולץ כשדיבר על הרצאות. זו הודאה ולא המלצה לביים כישלונות. הוא מכיר בחשבון חלש ובהיעדר בגרות, ובכך שמבוגר אחר עוזר במתמטיקה: כוחות שונים יכולים להשלים.

21:58 — טיפול, חברים וכתובת מעבר לבן הזוג לשעבר

יובל מספר על עשרים שנה אצל פסיכולוגית ומונה גם אימון, NLP, פסיכיאטריה ותנועה או ריקוד. הרשימה אינה מוכיחה ראיות, הכשרה או התאמה זהות לכל השיטות. נדב מתאר קושי כשבן הזוג היה הכתובת הרגשית היחידה וכעת עוזב. יובל מעריך כעשרה חברים קרובים לשיחות אישיות, הוריות ומקצועיות. בן זוג לשעבר אינו חייב להיות המטפל; לתמיכה מוסמכת וליחסים בטוחים תפקידים שונים.

24:10 — קשר יכול להסתיים ולא להיות רק כישלון

כשיובל אומר שקשרים קודמים לא צלחו, נדב מציע שאולי הסתיימו ובכל זאת לימדו. יובל מתבדח שהוא היה מושלם, ואז מכיר באחריותו. הוא מעודד חברה רווקה בת ארבעים ושש עם ילדים שחוזרת לדייטים לראות בהם למידה. קשר בעשרים ובארבעים, לפני ילדים ואחריהם, משתנה. אין הבטחה שכל דייט יוביל לאדם הנכון או חובה למצוא זוגיות.

25:28 — תוכנית חומש אינה סוף החיים

נדב נזכר שהבין סביב שלושים וחמש שגם לאחר הגשמת תוכנית חמש שנים נשאר עתיד משתנה. מה שהיה חשוב עשוי להשתנות. הסבר קושי לילדים יכול ללמד התמודדות במקום חסינות. אמירתו הנחרצת שילדים הרואים משבר שיתופי מצליחים בכל החיים היא עידוד, לא כלל תוצאה מבוסס. שינוי עשוי להיות קשה בלי להיות בלתי אפשרי ביולוגית; הורות ונרטיב אינם שולטים בכל תוצאה.

28:08 — כשהאחר עלול להתנגד לשיחה

נדב שואל איך לגשת לפרידה כשמצפים שההורה השני יילחם ומחפשים עורך דין לוחמני. ביקורתו על לימודי המשפטים היא שלו, לא ממצא שעורכי דין אינם יודעים לפתור בעיות. בגישור מתחילים בתשתית מטרות משותפת ובתוכה אינטרסים וצרכים אישיים. התהליך רצוני ואינו מחייב ויתור על ייעוץ, הגנה, זכויות ילדים או פעולה כששיתוף אינו בטוח.

28:32 — רגישות, עובדות ודוגמה פוליטית

יובל מעדיף שיחה עובדתית ממוקדת ורגישה על היסחפות להצגה דרמטית. הוא נזכר בפוסט ארוך נגד הרפורמה המשפטית שנידונה אז, שלדבריו שותף רבות. זו דוגמתו הפוליטית, לא רשימת עובדות שנבדקה כאן או תיאור הדיון כיום. אפשר לבדוק עובדות עם מקום לפחד וכעס; אין זו דרישה להוציא רגש מהגישור.

29:36 — דוח חניה ומכתב קצר יותר

תמר חנתה כהרגלה ליד כחול־לבן ומצאה דוח לאחר שהמדרכה נצבעה לאדום־לבן בלי שהבחינה. טיוטת הערעור כללה חמישה עמודים על קשיים אחרים. יובל הציע הסבר קצר על השינוי והיעדר הודעה, ולדבריו הדוח בוטל. הוא מתבדח בגסות מכוונת ומיד חוזר לניסוח מכבד ועובדתי. זו אינה תבנית ערעור, תיק שנבדק או הבטחה שמכתב קצר מבטל דוחות.

30:58 — עזרה מבחוץ וחלומות שמשתנים

יובל אומר שגישור עזר לו ביחסים ובעיקר בשותפויות עסקיות. נדב מזהה הפרדת אדם מבעיה: אפשר לכעוס ולא להסכים ועדיין לחלוק הורות או שכונה. יובל מוסיף שחלומות בעשרים, שלושים, ארבעים וחמישים משתנים. גורם חיצוני עשוי להבהיר מה חשוב כעת, בלי לשפוט מי ינצח או להניח שהסכם ישן עונה לכל צורך עתידי.

31:51 — ילדים הם אנשים ולא שלוחה

בשיחה על התבגרות נדב מזכיר בנות שבע ועשר וחצי; הבנות הבוגרות יותר של יובל מביאות אתגרים אחרים. יובל נזכר שקיבל את בתו התינוקת במילים שיכבד את הג׳ננות שלה. סנדלים בחורף ורצון של בת לא ללבוש לבן ביום השואה מדגימים בחירה, לא הוכחה רפואית שבגד גורם מחלה או ביטול בטיחות. זיכרון הילדות שמוזכר בשיחה על שליחה לטיפול משפחתי בשל אי־התאמה אינו מוכיח שטיפול כשלעצמו פסול.

33:41 — מחלוקת עבודה יכולה להמתין כשמתאים

יובל הרגיש מופקר במחלוקת מקצועית. אחרי חודשיים־שלושה נפגשו ודיברו בבגרות ובעובדות. ניסוח רגוע לא אמר שאין רגשות. נדב מציין את הלחץ לפתור הכול מיד, כשמתח אינו משאיר מקום להקשבה; יובל עשוי להציע שיחה בעוד שלושה ימים. זו אפשרות לעניין לא דחוף, לא עילה לדחות בטיחות, טיפול נחוץ או מועד משפטי.

35:03 — רשימה מרחיבה חיים מעבר לריב

הם מדברים על עבודה, תחביבים ועניין כשהסכסוך ממלא כל רגע. אחרי מות אמו יובל שקע בהרצאות ובשני ספרים ומכיר בכך שבריחה מסוימת עזרה. הוא נזכר בקריאה על דניאל סטיל: כ־120 ספרים עד שבעים, שלושה־ארבעה בשנה וחמישה נישואים שהסתיימו, ומשער את תפקיד העבודה. אלו זיכרונות מיוחסים, לא ביוגרפיה עדכנית מאומתת או סיבת גירושים מוכחת. עשייה אינה חייבת להחליף כל אבל ומנוחה.

36:50 — חיים ותרבות בתנאים קיצוניים

ההקלטה ביום השואה מעוררת אצל יובל אזכור של בתי ספר, תיאטרון ותרבות בגטאות כהיאחזות באנושיות. הם מבחינים ממחנות השמדה. אין זו השוואה שהופכת מחלוקת רגילה לשואה, או הוכחה שחשיבה חיובית מנעה רצח ושקורבנות שלא יכלו להמשיך בפעילות נכשלו. השאלה המועילה היא איזה חלק תומך מהחיים עדיין אפשרי כעת.

37:18 — החוב העסקי ושבוע של פרספקטיבה

יובל מספר שבגיל שלושים ושתיים גילה שכ־250 אלף ש״ח נעלמו מעסק, שותף נעלם וכמאה ספקים פנו אליו. חבר שכנע אותו להוציא כארבעת אלפים על שבוע בברלין למרות הדאגה. לדבריו המרחק הוליד רעיונות, ובארבעה חודשים פתר את החוב בעבודה ובוויתורים של ספקים על אלפיים־שלושת אלפים. זו עדותו וטענותיו, לא אימות חוב, המלצה להלוואת טיול או חובה של נושים לוותר.

38:34 — סיפור על מבט אחר במגדל

נדב מספר על מבקר שאכל במגדל אייפל כי שם לא ראה אותו. השם בתמלול אינו אמין. מפעיל המגדל מספר את האנקדוטה עם גי דה מופסאן בהפקת שמע המוצהרת כבדויה; אין בכך אימות למפגש היסטורי ממשי. כדימוי, החלפת מיקום יכולה לשנות מבט. פרספקטיבה מועילה אינה מחייבת נסיעה יקרה או התחמקות אינסופית מבעיה אמיתית.

39:51 — אופק רחוק והעמוד המעשי הבא

נדב מטפל לעיתים בדאגות ההכרחיות למחר ואז מסתכל שנה או עשר שנים קדימה ועובד לאחור. תחילה בסיס עתידי משותף, ובתוכו צרכים והסדרים. תקציב, לוח שנה, עלויות ילדים או ספקים ולקוחות עסק הופכים את השיחה למוחשית. נתונים יכולים לענות לחלק מהפחדים בלי להעלים רגש או להחליף בטיחות, גילוי ובחירה מושכלת.

40:49 — פגיעות ותאריכי זיכרון ציבורי

נדב קושר קושי להודות בחולשה לפרשנותו לזיכרון ולגבורה בישראל. ציר הזמן דורש דיוק: יום השואה צוין ב־1951 ועוגן בחוק ב־1959; חוק יום הזיכרון לרבין הוא מ־1997, לא מיום אחרי הרצח ב־1995. התאריכים אינם מוכיחים את ההסבר החברתי הרחב שלו. זיכרון קורבנות אינו שיפוט שמי שלא יכול היה להתנגד היה חלש או אחראי לגורלו.

42:32 — סערת רגשות אינה גלאי אמת

יובל נזכר בשקרים לכאורה בגישור על הפסדו העסקי ובכעסו. הם דנים ברצון לצדק ובצדדים פוליטיים שכל אחד רואה עצמו צודק, בעוד שטענות עובדתיות ניתנות לבדיקה. השוואותיו למשפטים ידועים לשמצה אינן מוכיחות שרגועים משקרים או כועסים דוברי אמת. התנהגות אינה ראיה; אין להכריע כסף, עוול או תיקים היסטוריים לפי הדימוי.

44:21 — המגשר אינו שופט המשתתפים

נדב אומר שתפקידו לסייע להחליט איך יחיו עם קשר נמשך, לא לקבוע אישיותו של מי טובה יותר. אין בכך ביטול עובדות, מרמה או זכויות. צדק סובייקטיבי אצלו כולל מידע, בדיקה וייעוץ מתאים כדי שלא יתגלה לאדם שרומה. הם מדברים על הסכמות כשותפות חדשה והפרדת הורות מזוגיות. ילדים אינם אחראים לפקח על קיום הסכם, ואין לכפות קשר לא בטוח או חזרה לזוגיות.

46:26 — להבין בלי להסכים ולכבד מרחק

יובל מציע לראות גם את מצבו של האחר ולעיתים לחמול. הוא מתאר נתק משפחתי כואב בלי פרטים לכבוד אחרים; הוא מאשים את הצד השני ומקבל שאולי נוח לו המרחק. סיפור היכולת ההורית המוגבלת של אביו עוזר לו לא לכעוס, לא אבחון. נדב מציע פרשנות אפשרית בלי לדעת מה נשאר בפנים. זו עדות יובל לקבלה, לא הוכחה שכולם יכולים או חייבים לסלוח ולהתחבר מחדש.

49:08 — לא כל אכזבה סובבת סביבכם

תצוגת ספרים, הפצה, ביקורות ותגובות מכאיבות לצד מחיאות כפיים. יובל מזכיר לעצמו שבחנות אולי מאתיים סופרים אחרים. הוא מקשיב גם לביקורת בת על ההורות: לפעמים היא צודקת. אי־לקיחה אישית יכולה לשחרר סיפור אוטומטי, בלי לבטל ביקורת נכונה, פגיעה או צרכי ילדים. הוא אינו טוען לשלמות או מוחק את חוויית האחר.

51:11 — לא להיות אבא של ברבי אינו לא לתת דבר

בגיל ארבע בתו אמרה שאינו משחק עמה. יובל נפגע ואז הבחין בין ברבי ומשחקי תפקידים שאינו אוהב, לבין ספרים, שיחות, תיאטרון וקולנוע שהוא נהנה לחלוק. מבוגרים דואגים אחרים עשויים לתרום אחרת. הדוגמה מזמינה לזהות חוזקות ולהקשיב לילדה, לא להתעלם ממשאלתה, להניח שתמיד יש מחליף או להטיל את כל המשחק על אמהות.

52:32 — שותפות הורית אינה בהכרח זוגיות

יובל מתאר את ההורות המשותפת המתוכננת שלו ואת התיאום. הם מזכירים גם זוג הטרוסקסואלים שבוחר הורות בלי להיות בני זוג. אין להניח שכל משפחת שני בתים עברה גירושי נישואים. נדב מעריך הפרדה בין תפקיד הורי לזוגי, אך הפורמט הוא דוגמה, לא עתיד חובה לכל משפחה או הבטחה להורות נטולת מורכבות.

53:20 — מסגרת משותפת ופרטים שונים

יובל מתאר בסיס דומה בשינה, מקלחת ואוכל עם הבדלים: קפיצה בספה, סיפורי לילה או קריאה שלו בחמש ולא בשמונה כשהוא עייף, אירוח, בישול והזמנה. אצלו מפרידים בשר וחלב ובבית האחר לא. הילדים יבחרו ערכים בהמשך. בתו דפנה מכנה שני בתים דבר רגיל. זו תשובה של ילדה אחת, לא הוכחה שכולם מרגישים חופש או מסתגלים בלי תמיכה.

54:52 — לנרמל משבר בלי להבטיח תוצאה טובה

נדב מעריך את השפה המעשית וממליץ על כתיבת יובל לאנשים בפרידה ובצמתים אחרים. הרעיון הוא שהחיים כוללים קושי לצד הצלחה ציבורית. ספרים ומבט מקווה עשויים לעזור, אך אינם מבטיחים התאוששות או מחליפים תמיכה מתאימה. אין חובה להציג שינוי משמח לפני שמוכנים לו.

56:27 — תקופה עשויה להסתיים בטרגדיה

יובל חוזר לאמו ואומר שהבין שהסרטן סופני בעוד היא לא ידעה, ושהתקופה הסתיימה במותה כעבור עשרה חודשים. זו עדותו, לא הערכה רפואית או המלצה להסתיר מידע ממטופל. התזכורת שמשבר משתנה אינה הופכת את סופו לשמח, אינה קובעת את אורך האבל ואינה מבטיחה ריפוי בתודעה.

57:16 — לידה ותיקון כלי שבור

נדב משתמש ב״משבר״ ובהקשר ללידה כדימוי לדבר שצומח בקושי. יובל נזכר בתיקון יפני בזהב. הטכניקה היא קינצוגי: חיבור בלכה המעוטרת באבקת זהב, לא יציקת זהב טהור בלבד לסדק. הדימויים מציעים משמעות אפשרית לבנייה, לא אומרים שהפגיעה הייתה נחוצה, שכולם מוכרחים להתחזק או שצריך לחגוג שבר כואב.

58:06 — אתר תרבות שלא הצליח הוליד רעיון אחר

יובל נזכר בהשקעת כחצי מיליון ש״ח עם שותפים ב״גיבור תרבות״, אתר חברתי לתרבות שלא תפס מול פייסבוק. מאות פניות ללימודי כתיבה הצביעו על כיוון נוסף. לדבריו בית הספר לכתיבה כיסה הפסדים והרוויח. זו עדות יזמית על הקשבה ושינוי, לא נתון כלכלי שנבדק או הבטחה שכל עסק כושל מוביל לרווח.

58:57 — תודה, שיתוף והשיחה הבאה

נדב מודה ליובל, לאחראית הטכנולוגיה שרון קניאל ולמאזינים. הם מזמינים לשתף ולדרג; התקווה להרחיב קהל אינה הוכחה לאופן דירוג בפלטפורמה כיום. ביקורת נדב על שכר טרחה גבוה היא עמדתו, לא ממצא על כל איש מקצוע. ב־59:29 הוא מכנה במפורש את הפרק שישים. התודה האחרונה ב־59:52.

עמוד הפרק המקורי

מקורות ומידע נוסף

השאר תגובה

דילוג לתוכן