איך מגנים על ילדים בגירושין — אהרון סיסו | פרק 65

0:07 — הילדים במרכז, בלי הבטחת ילדות נטולת כאב

משהו עם גישור — נדב נישרי

נדב נישרי מארח את אהרון סיסו לשיחה על ליווי ילדים והורים בפרידה. סיסו מוצג כפסיכותרפיסט קוגניטיבי־התנהגותי, מנחה קבוצות הורים ובעל תואר שני בייעוץ חינוכי. אלו התפקידים שנמסרו בפרק, לא אימות לרישיון רפואי. השמע והווידאו בעברית; זהו מדריך ערוך לשיחה.

הקלטת שמע — במקור בעברית

האזנה ב־Spotify — ההקלטה המקורית בעברית

וידאו — במקור בעברית

המקור כולל ג׳ינגל סיום ב־1:00:09. הקטלוג מציג שעה בעיגול, ולכן אינו מוכיח פער מדויק של תשע שניות. נשמרות המחלוקות על טראומה, תקווה ומפגש בין ההורים לאחר הפרידה.

2:06 — שישה ילדים וניסיון עם נוער בסיכון

סיסו מספר שהוא גרוש ואב לשישה. בעבודתו עם נוער בסיכון פגש ילדים שהוריהם היו במאבק קשה ולא היה להם מרחב למצוקה. הדוגמאות שלו כוללות ונדליזם, שימוש בסמים וניצול מיני; אלו מקרים קשים שהוא מתאר, לא מסלול הכרחי לילדי גירושין.

הוא החל להזמין הורים לייעוץ בבית הספר כדי להבין את המצב המשפחתי. נדב מוסיף שהעוגנים שעליהם הילד סמך נלחמים זה בזה. הדאגה המשותפת היא לתת תמיכה מעשית ולא להשאיר ילד לשאת את המשבר לבדו.

5:04 — לשמור טענות דמוגרפיות במקומן

בשיחה מוזכרים 43% מהזוגות בארצות הברית המתגרשים אחרי חמש־עשרה שנה, נתון 50% ב־OECD ו־50% מהילדים בארצות הברית הגדלים במשפחות משולבות. לא מזוהים סקר, תקופה ואוכלוסיית השוואה מוגדרים מספיק. אלו טענות היסטוריות שלא אומתו כאן, לא נתונים עדכניים.

סיסו קושר את שינוי המשפחה להבלטת רצונות אישיים מול ציפיות משפחתיות. זו פרשנות חברתית שלו, לא הוכחה שכל גירושין הם אנוכיות או שצורך אישי אינו לגיטימי. אין להשתמש במספרים להפחדה או לניבוי עתידו של ילד מסוים.

6:09 — סיום הזוגיות אינו סיום ההורות

סיסו מבחין בין קשר זוגי נבחר לבין קשר הורה–ילד שנמשך. המבוגרים יכולים להפסיק זוגיות; הילדים לא בחרו להיוולד, להיפרד או לעבור בין בתים. מכאן אחריות למבוגרים, ולא אחריות לילדים לשמר נישואין.

הוא מתאר שינוי במשקל המחויבות המשפחתית והצרכים האישיים. בפועל מתחילים במטרות הוריות משותפות ובצרכי הילדים, ואז בוחנים את צרכי כל מבוגר בתוך הבסיס המשותף. איש אינו נדרש להישאר בקשר מסוכן.

8:41 — לא כולם באותו שלב של בשלות

החלטת פרידה יכולה להבשיל בהדרגה. שלוש עד ארבע שנים הן דפוס שסיסו מתאר, לא ממוצע אוניברסלי מאומת ולא תקופת המתנה מומלצת. אחד עשוי להיות בשל והשני עדיין באהבה, בכעס, בתסכול או בחוסר אמון.

הילדים אולי כבר הבחינו במתח ובצעקות. לעיתים הפרידה מביאה הקלה כי המאבק בבית פוחת. יש מקום לאפשרות הזאת לצד חוסר הוודאות, בלי לקבוע לוח זמנים רגשי אחיד להורים או לילד.

10:13 — תיאור הטלטלה וההתנגדות של נדב

סיסו מתאר את ההורים כיסודות שדרכם הילד מבין את העולם. במונח ״פיצול״ הוא מתאר משיכה בין ההורים ושאלות כגון איפה אהיה, עם מי ומה יקרה עכשיו. זהו תיאור טיפולי שלו, לא אבחנה של הפרעה פסיכיאטרית.

נדב מתנגד לניסוח גורף: הדרך שבה מנהלים את הפרידה קריטית, ואפשר למנוע חלק מחוסר הוודאות בהכנה. סיסו מסכים שתמיכה מפחיתה מצוקה, אך מדגיש שקודם צריך להבין את החוויה. המחלוקת אינה נמחקת כהסכמה מיידית.

16:28 — זיכרון שנשאר אינו בהכרח פגיעה קלינית קבועה

סיסו אומר שצמיחה יכולה להתקיים עם סדק או אבל שנשארים ומשווה את הפרידה לאובדן. נדב חושש שהמאזין ישמע שכל גירושין פוגעים בהכרח בילדו, ומצביע גם על חיים בבית פסיבי־אגרסיבי. סיסו מבהיר שאינו ממליץ להישאר בקשר בלתי אפשרי.

הקביעות שכל ילד נפגע טראומטית לצמיתות ושאין אפשרות שהנזק יחלוף אינן מסקנות קליניות שהוכחו כאן. הנחיות ילדים מכירות בתגובות שונות ובהתאוששות; מצוקה אינה בהכרח PTSD. צמיחה אפשרית, אך אין להבטיח לא נזק קבוע ולא תוצאה חיובית מובטחת.

19:31 — תינוקות, צעירים ומתבגרים שונים זה מזה

נדב שואל על בן שש־עשרה לעומת בני שלוש וארבע, מתחת לשש או לשלוש שאולי אינם זוכרים הורים באותו בית. סיסו משיב שהתקשרות ושינוי משמעותיים גם לתינוקות, אך החוויה שונה לפי השלב והנסיבות.

אין להסיק אבחנה מגיל, להניח שתינוק אינו מרגיש או לקבוע למתבגר איך עליו להגיב. מסבירים בהתאם להתפתחות ומתבוננים בילד המסוים. מצוקה משמעותית או מתמשכת דורשת הערכה מוסמכת ולא מסקנה מהפרק בלבד.

22:11 — לתמוך בהורה בלי שהילד יהיה התמיכה

סיסו נזכר ביציאה מהבית עם מזוודה כחוויה אישית מטלטלת. גם ההורים אבלים, מאבדים עוגנים וצריכים תמיכה כדי להישאר זמינים לילדים. מותר להכיר בעצב; אין צורך להעמיד פנים שאין רגשות.

מבחינים בין קושי אנושי שאפשר להכיל לבין הישענות על הילד שיחזיק את המבוגר. פונים למבוגרים או לאנשי מקצוע לתמיכה מתאימה. הילד הוא אדם בפני עצמו ולא שלוחה של ההורה.

23:57 — עתיד מעשי לפני ההודעה

ההמלצה המעשית הראשונה היא לדעת לפחות בקווים כלליים מה יהיה לפני שמספרים: איפה יגורו, מה נשאר יציב, איך יהיה הקשר ואיך ייראו הימים הקרובים. לא מוסרים כותרת מפחידה ללא מידע שימושי.

אין הכוונה להסתיר את הפרידה עד שכל פרט משפטי סגור. מוסרים אמת מותאמת גיל בזמן מתאים, מבדילים בין תוכניות ידועות לשאלות פתוחות ואומרים כיצד יעדכנו. נדב מתחיל בעתיד שרוצים לבנות.

24:33 — לעיבוד העבר ולתכנון העתיד מטרות שונות

סיסו מסביר שבעבודתו עם הורים חשוב להבין מה קרה, את הרגשות והחוויות בזוגיות. נדב שואל אם הכוונה לדבר על העבר הזוגי עם הילד; סיסו מבהיר שמדובר בעבודה עם המבוגרים ולא במסירת ההיסטוריה הזוגית לילדים.

אפשר לשלב עיבוד רגשי במסגרת מתאימה עם בניית החיים קדימה. הילד צריך מידע רלוונטי וביטחון, לא משימה לשפוט את הקשר שהיה או להכריע מי צדק.

25:24 — הדרכת הורים לפני הפניה אוטומטית של הילד

סיסו מתחיל פעמים רבות בהורים ולא שולח כל ילד מיד לטיפול. העמדה הרגשית וההתנהגות של ההורים משפיעות על תגובתם, ולפעמים צריך לשהות עם האבל לפני שמסתכלים קדימה, ולא רק להורות להם להיות אופטימיים.

אין זה כלל לדחות טיפול בילד עד שההורים יתאוששו. הדרכה והערכת הילד יכולות להתקיים במקביל. קושי מתמשך, מחמיר או משמעותי, פגיעה בתפקוד וסיכון מחייבים הערכה של אנשי מקצוע מתאימים.

27:17 — לזהות תפקיד הורי ולהחזירו למבוגרים

ילד יכול למלא חלל: לטפל באחים, להרגיע הורה או לתפקד כמו המבוגר החסר. סיסו נותן דוגמאות של בני שבע ושמונה ושלוש־עשרה עד חמש־עשרה הנושאים אחריות כבדה. מה שנראה כבגרות עלול להיות עומס.

הוא מתאר ניסיון מובן למצוא יציבות, לא מצב שיש לעודד או לשמר. על המבוגר לקחת בחזרה אחריות, לאפשר ילדות ולארגן עזרה של מבוגרים במקום לשבח ילד על היותו המטפל הרגשי של ההורה.

28:21 — אשמה והילד שנראה ״מסתדר״

ילדים עלולים לחשוב שההורים רבו בגלל התנהגותם ולהפוך לשקטים, מרצים ולא רוצים להוסיף בעיה. סיסו מתאר גם הסתגרות, חרדה, תוקפנות או סמים כביטויי מצוקה אפשריים, לא תוצאה הכרחית או הוכחה לסיבה אחת.

אומרים שהפרידה אינה באשמת הילד ושאי אפשר לתקן אותה בהתנהגות מושלמת. ילד שקט עדיין צריך תשומת לב. כעס יכול להופיע גם מול הורה ולא רק בבית הספר; אף התנהגות בודדת אינה כל התמונה.

29:40 — חיפוש עוגן אינו הזמנה לבחור צד

סיסו מסביר לקיחת צד כחיפוש ודאות. נדב שואל אם ההורים יוצרים את המצב ומתנגד להתמקדות בקיצון; סיסו אומר שאין זה מוגבל לקיצון. המענה המעשי הוא ששני ההורים כאן ואין צורך לבחור.

אין להפוך זאת להסבר אוטומטי לכל קושי בקשר או להאשמה כלפי הורה. מבינים את החוויה המסוימת, לרבות סיכון. קשר עם הורים בטוחים ומסוגלים שונה מדרישה למפגש לא בטוח.

31:30 — הסיפור שנדב זוכר מעדי אלטשולר

נדב מספר מחדש משיחה קודמת עם עדי אלטשולר, המזוהה עם כנפיים של קרמבו. לפי זיכרונו היא תיארה חושך בזמן גירושי ההורים, ואז אביה בא לבית הספר והסביר שאינה צריכה לבחור: היא תישאר בבית עם אמה, הוא יגור במורד הרחוב, יישאר נוכח וימשיך לאהוב.

זהו הסיפור כפי שנדב משחזר אותו, לא ציטוט מדויק שנבדק מחדש או כלל לגבי מקום מגורים. חשובות ההרגעה המעשית והסרת נטל הבחירה. סיסו מחבר לקונפליקט נאמנות: תחושה שאהבת הורה אחד בוגדת באחר.

34:08 — לראות רגש מתחת לבעיית משמעת

כעס, סגירה בחדר, שתיקה או תוקפנות עלולים להיראות רק כהתרסה. סיסו מבקש לפתח שפה רגשית ולזהות מה הילד חווה לפני שממהרים לתקן התנהגות.

רשות להרגיש אינה רשות לפגוע או לבטל גבולות. מפרידים בין רגש לגיטימי לפעולה מסוכנת ומשיבים בחום ובגבולות מתאימים.

35:21 — לתקף לפני שמסבירים, גם הקלה

כשילד כועס, ״אל תכעס, הכול יהיה בסדר״ עלול לבטל אותו. סיסו מבחין בין מתן שם ותוקף לרגש לבין ״אני מבין״ או בקשה מיידית להסבר. משהו יכול באמת להכעיס גם בלי פתרון זמין למבוגר.

נדב מזהה את ההבדל. הם מאפשרים גם שמחה והקלה כשהצעקות פוחתות, כעס על ההורה ורגשות מעורבים. תיקוף נותן מקום לרגש, לא מאשר בהכרח כל טענה עובדתית ולא מבטיח רגיעה מיידית.

37:07 — ״אנחנו עוברים את זה״ ולא לחכות בלי סוף

דיבור על תקופה משפחתית קשה, ולא רק על בעיית הילד, מעביר שאינו לבד. ״אני פה כשתרצה לדבר״ מועיל, אך אינו מספיק אם המבוגר נסוג לחלוטין אחריו.

מתבגר אולי לא ייגש. סיסו מטיל על ההורה אחריות לפנות ברגישות, בלי להיעלב מהתרחקות או להניח שנער גדול אינו צריך טיפול ודאגה. זמינות רגשית דורשת יוזמה לצד כבוד למרחב.

38:35 — שוקו, הודעה וכדורסל

אפשר להביא שוקו לחדר, לשלוח באמצע היום הודעה שחושבים עליו ולהציע כדורסל אם הוא אוהב. כשהוא מבקש לצאת, אפשר להשאיר את הכוס ולצאת במקום לדרוש שיחה.

שמים לב מתי להתקרב ומתי לשחרר; התמדה אינה רשות לפלוש. פעילות משותפת מזמינה שיחה, אך הילד אינו חייב גילוי או מגע בתמורה לתשומת לב.

39:32 — להקשיב בלי להציף באשמת ההורה

ילד עשוי לרצות רק הקשבה. הסברים, תירוצים, פתרונות מיידיים, מתנות או אשמה מציפה של ההורה עלולים לגרום לו לא לחזור לדבר. סיסו מתאר ילד שמפסיק לשתף כי כל ניסיון מחולל סערה חדשה.

מכירים בקושי ובזמינות ומציעים חיבה אם היא רצויה. ההורה יכול לעבד אשמה עם מבוגר או איש מקצוע במקום שהילד ינהל אותה. אין צורך לדרוש שהורה לעולם לא ירגיש או יראה עצב.

41:05 — דרכים שונות לפתוח שיחה

נדב מדמה מצוקה לא מדוברת למים עומדים בביצה; זה דימוי ולא תיאור רפואי של אגירת רגשות בגוף. סיסו מזכיר מפגש משותף הורה–ילד, משחק קלפים ובישול עם בני תשע או עשר כדרכי קשר.

אין כאן טיפול אחיד לכל ילד או חובה לדבר מייד. בוחרים עזרה לפי גיל, צורך והסכמה, ומבחינים בין פעילות ביתית לעבודה טיפולית מוסמכת.

41:41 — ודאות כנה יכולה לכלול סידור זמני

משפחה טרם ידעה היכן יגור האב, אולי אצל קרוב. סיסו מציע אמת על הביניים: הילד נשאר כעת, אבא מחפש מקום ויעדכנו. נדב מוסיף שלאי־ודאות צריך מנגנון עדכון ולא סיסמאות.

אפשר להראות בית חדש, לשמוע את הילדים ולשתף בבחירת רהיטים בלי להעביר להם החלטות מבוגרים. אם אין עדיין אפשרות ללינה, אפשר לתכנן איסוף בשלוש מבית הספר וגינת משחקים. מבטיחים רק סידור בטוח ומעשי.

43:03 — ביטול, איחור והודעה ערב קודם

אם איסוף משתנה או הורה מאחר צריך ליידע. סיסו מתאר ילדים שנלחצים, עולים להסעה להורה השני ואז נדרש מעבר מורכב נוסף. מידע מראש יכול למנוע בלבול.

הוא מציע תזכורת בערב הקודם, ישירות או בערוץ מבוגרים מוסכם: מי אוסף, מתי ובאיזה שער, ומה להביא. זהו תיאום עבור הילדים, לא משימה לנהל את הסידור או להעביר סכסוך בין מבוגרים.

43:53 — שני בתים ומעברים ממשיים

נדב אומר ״הבית של אבא והילדים״ ו״הבית של אמא והילדים״, ולא בית אמיתי מול מקום ביקור. סיסו מסכים ומדגיש את מאמץ המעבר: בסלון אחד מותר לאכול ובאחר אסור.

גם ההורה עובר בין עם ילדים ובלעדיהם, מ״אפס למאה״. עקביות מסוימת והסבר יכולים לעזור, בלי לדרוש זהות אישית או כללים זהים לגמרי. בודקים קושי במעבר ולא מפרשים אוטומטית כדחיית הורה.

45:03 — ארוחה משותפת מדגימה ערך, לא חובה

נדב מספר על ארוחה אחרי ההופעה של דפנה עם איה, נוגה והילדים. הוא מתאר דיבור יומיומי וחברות טובה עם איה לצד הבדלי הבתים. מניסיונו המשפחתי חשוב לו שהבנות לא ירגישו זרות באף בית.

אפשר להעריך את ההורות של האחר ולשתף ערכים סביב הילדים. סיסו מציין שזו עבודה; נדב מוצא מלחמות ממושכות קשות יותר. הדוגמה אינה מחייבת ארוחות, חברות או כניסה חופשית לבית בן הזוג לשעבר.

46:05 — הדרכה משותפת כשאפשר וגם עבודה נפרדת

כל בית מביא ערכים ואווירה. סיסו מעודד הגעה יחד להדרכה, אך פוגש גם כל אחד בנפרד בהתמודדותו. נדב מדגיש שרואים רק חלק מזמנו של הילד ולכן חשוב לתקשר.

מתחילים במטרה משותפת של שייכות ובטיחות, ואז בצרכים ובגבולות האישיים. כשקשר ישיר אינו בטוח או מעשי, נעזרים בערוצים מובנים או בליווי מתאים ולא כופים קרבה.

48:02 — נפרדות אינה איסור ימי הולדת וארוחות חג

סיסו מזהיר מפנטזיית האיחוד של ילדים. נדב מתנגד לשימוש ב״נפרדות״ כדי להימנע מיום הולדת של הילד או ליצור עולמות מנותקים. סיסו מבהיר שמפגש, קפה, חג ושבת יחד יכולים להיות בסדר כשמתווכים נכון.

העניין הוא המסר ולא איסור או חובה גורפים. מבחינים בין שותפות הורית שנמשכת לזוגיות שהסתיימה. מפגש משותף צריך להיות רצוני ובטוח ולא לאותת על איחוד שאין כוונה אליו.

49:48 — לשחרר ממשימת איחוד המבוגרים

סיסו חושש שתקוות האיחוד גורמת לילד לצמצם את עצמו ולרצות כדי שההורים יחזרו. נדב מסכים לחשיבות שיחה ברורה ומתאר מענה לשאלות בתו הקטנה לצד דוגמה להורות משותפת.

מסבירים בכנות מה הפרידה אומרת ושאי אפשר לתקן אותה בריצוי. לפעמים צריך לחזור על ההרגעה. אין לבייש ילד על תקווה או להניח ששיחה אחת מבטלת אותה.

51:21 — ההודעה על הכנס בזמן ההקלטה

סיסו מודיע על כנס Zoom בעשרה ביולי עם ארבעה מרצים: ראייה מערכתית של הילד, הפן הרגשי, מחקרים ומקום המטפל בחדר. ההזמנה כללה מטפלים, מנחי הורים, יועצים חינוכיים והורים מתעניינים, ברישום דרך הפייסבוק שלו.

זהו מידע היסטורי. לא מומצאים שנה, קישור הזמנה פעיל, אירוע עתידי או מחיר. המטרה להרחיב הבנה מקצועית אינה קביעה שכל המטפלים האחרים אינם מוכשרים.

52:57 — פחד, תקווה והחילוף החי בשיחה

נדב אומר שהפחדה משתקת ורוצה להתחיל בתקווה. הוא מזכיר אלפי זוגות בעבודתו וכ־3,000–4,000 מבקרים חודשיים באתר אז; אלו דיווחי ניסיון ותעבורה היסטוריים שלו, לא אימות עצמאי או נתון נוכחי.

סיסו משיב שהכרה בחוויה אינה סותרת תקווה. הוא מלווה מתחילת הפרידה לקשרים חדשים, לרבות דתיים וזוגות דתיים–חילוניים עם קושי מול הקהילה. אלו דוגמאות לאתגר ולא האשמה גורפת כלפי קהילה.

56:23 — שתי נקודות פתיחה, מוטיבציה ומסוגלות

השניים מזהים הבדל בפתיחה: סיסו מתחיל בשבר ובעיבודו, נדב בעתיד הרצוי וחוזר לקושי מתוך אופק אופטימי. אף אחד אינו צריך למחוק כאב. הם מתירים גם רגעי חוסר יכולת ולא דורשים כוח מתמיד.

המודל המסכם מצרף מוטיבציה ותחושת מסוגלות לשינוי. פנייה לעזרה יכולה להעיד על מוטיבציה, והמקצוע יכול לבנות יכולת מעשית. זה מודל מעודד, לא משוואה לתוצאה מובטחת. הם רואים בשיח ביניהם דוגמה חיה לטיפול במחלוקת באכפתיות.

59:16 — כלים, עזרה מתאימה ודרך אפשרית קדימה

בסיום מעודדים למידה מקצועית ושיתוף. ״מצילים אנשים וילדים״ מבטא מחויבות ולא מניעה שנמדדה או תוצאה מובטחת. ההזמנה לעשרה ביולי נשארת היסטורית.

לא מעמיסים אשמה ותפקידי מבוגר, מוסרים תוכניות אמיתיות, מאפשרים רגשות מעורבים ושגרה תומכת. הדרכה וטיפול מוסמך יכולים להשתלב עם גישור. אין חובת סליחה, חברות או קשר מסוכן, ואין צורך לבחור בין הכחשת הקושי להנחת נזק קבוע.

הפרק והמקור המלא באתר הראשי

מקורות להבהרות הקליניות

השאר תגובה

דילוג לתוכן