00:01 — תקווה כשהמלחמה עוד כאן

מנחה השיחה משוחח עם ד״ר אודליה דיין־גבאי, חוקרת תקשורת ומגדר ומייסדת המרכז הישראלי לייעוץ מגדרי ומגוון חברתי. היא מתארת הוראה, עבודה עם כוחות ביטחון וסטודנטים דור ראשון להשכלה, ואימהות לשלושה. השיחה הוקלטה בחודשים שלאחר שבעה באוקטובר 2023 ושואלת על העתיד בתוך מלחמה ופחד. זהו מדריך ערוך להקלטה המקורית בעברית. ההיכרות מאז מזכירה את האוניברסיטה העברית, מכללות אשקלון וספיר, ועבודה על אלימות נגד נשים, מגדר וזנות.
הווידאו המקורי בעברית
האודיו המקורי בעברית
02:05 — לפתוח את הפריים
המנחה פוגש בגישור אנשים במשבר שרואים דקה או שעה קדימה. הוא מבקש לפתוח את הפריים ולדמיין אפשרות אחרת. כאן הוא שואל איך תיראה ישראל טובה יותר בעוד חמש שנים, ומזכיר גם את חיי הילדים בעוד עשר ועשרים שנה. אודליה מכירה בקושי לראות מעבר להישרדות היום. זו דרך לכוון עשייה ולא לוח זמנים להחלמה מובטחת.
03:26 — תמונת עתיד עם פרטים
אודליה מקווה למנהיגות אחרת, כבוד למומחיות מקצועית ופחות פחד. דוגמאותיה: שרת חינוך מעולם החינוך, לימודי מגדר כעניין רגיל בבית הספר, חנות צעצועים שלא שואלת מיד אם המתנה לבן או לבת וייצוג נשים שאינו מצריך ספירה בלתי פוסקת. חמש יחידות מגדר הן שאיפה מדומיינת, לא חובת לימוד קיימת או תחזית בטוחה לחמש שנים.
05:31 — שינוי דפוסים דורש עבודה
המנחה משווה פרסום דעות ברשת לעבודתה החינוכית המתמשכת. ״דנ״א חברתי״ הוא דימוי להרגלים, מוסדות והנחות, לא תורשה ביולוגית או טענה על קבוצה אתנית. הם שואלים איך חברה מפוחדת וקרועה יכולה להימנע מאלימות ומהקצנה. זה חשש לכיוון אפשרי ולא אבחון של כל הישראלים או תוצאה הכרחית של מצוקה.
07:11 — צבא חזק אינו כל התשובה
אודליה נזכרת בתשובת רדיו שדרשה עוד נשק, חיילים וכוח. היא תומכת במפורש בצבא חזק, מיומן ומהיר תגובה; ההתנגדות היא לכך שיותר מאותו דבר יספיק. היא שואלת למי מקשיבים ומזכירה תצפיתניות ואישה במודיעין. זו פרשנותה לכשלי הקשבה מוסדיים, לא חקירה מלאה הקובעת סיבות לשבעה באוקטובר. היא מבקשת מודעות מגדרית בצבא, במשטרה ובהחלטות ציבוריות.
09:54 — עוד נשים וגם הקשבה אחרת
ייצוג חשוב, אך אישה סביב השולחן יכולה לשחזר את הנחות הקבוצה. זהויות ודעות שונות הן נכס רק אם יש אפשרות להשפיע באמת. אין הכוונה שנשים מסכימות מטבען או שגברים אינם מבינים מגדר, אלא להכניס ידע וזווית נוספת להחלטות במקום לספור ראשים תוך שמירת אותו דפוס.
10:35 — העוינות שמרחיקה דיאלוג
המנחה מתאר פחד שהופך את האחר לגוש אויב אחיד, ונזכר בתגובות קשות לפוסט שתמך בדיון סביב הצעת הפשרה של הנשיא הרצוג במחלוקת על השינויים המשפטיים. זה ניסיונו ולא תיאור אובייקטיבי של כל מחנה. השאלה היא איך עובדים בתוך קרע בלי להניח שכל בני קבוצה חושבים אותו דבר. הזמנה לדבר אינה תמיכה הכרחית בהצעת הפשרה עצמה.
12:58 — אין ייאוש בחינוך
אודליה מספרת על יציאה מקבוצות קשות בדמעות ושיחות עם עמיתים, ואז חזרה לעבודה במקום קביעה שאין שינוי. אישה אנונימית כתבה בהמשך שהמפגשים סייעו לה לזהות קשר מסוכן, לצאת ולבנות עצמה מחדש. זה סיפור מדווח אחד, לא הוכחת טיפול מובטח או עצה לצאת מסכנה בלי תמיכה. חינוך מתמשך יכול לגעת גם במי שאינה מדברת בפומבי.
16:27 — נוטעים לפני שקוצרים
מפגש עשוי לגעת באישה אחת או בגבר אחד בלי תוצאה נראית מיד. אודליה מדברת על נטיעה והשקיה ולא על ספירת יבול. היא מבקשת להקשיב, לשאול ולמצוא מכנה משותף רחב במקום לצמצם לשאלה מי צודק. חיבור אישי יכול לשנות את קבלת המסר הפמיניסטי לעומת הרשת. התמדה אינה חובת שחיקה או ביטול גבולות אישיים.
17:02 — ומה עושים מול קולות קיצוניים
המנחה שואל איך לייקים, תשומת לב, כסף וכוח ציבורי מגבירים קצוות, לרבות התנגדות כשמערערים על פריבילגיה. הוא חושש שהרעיונות מחלחלים גם למי שמזדהים חלקית עם שינוי. אודליה אינה מבטיחה נוסחה לנטרול כל קול. זו שאלה קשה שנותרת פתוחה, לא הבטחה ששפה מכבדת לבדה מעלימה הקצנה או סכנה.
18:28 — לבחור קנה מידה לעשייה
אודליה מצמצמת לפעמים את ההסתכלות על התמונה הגדולה משום שהיא עלולה להחליש את יכולתה לעבוד. היא מעדיפה מפגשים אישיים וזהויות שונות כמשאב. זו דרכה להתמיד, לא דרישה להפסיק לבחון מערכות. המנחה מחבר זאת בהמשך למעבר שלו מפוליטיקה לגישור. המבט האישי והמערכתי אינם מבטלים זה את זה.
19:19 — לראות פחד ועקירה ממשיים
אודליה מדגישה שהאיום על החיים היה אמיתי. היא משווה כתיבה מבית קפה נוח להורים ושלושה ילדים בחדר מלון אחד במשך ארבעה או חמישה חודשים. אלה דוגמאות מתקופת ההקלטה ולא נתוני דיור כיום. חמלה מתחילה בהכרה בתנאים שונים ובכך שלא כולם חווים משבר באותו אופן. מצוקה רחבה אינה אבחון קליני אחיד לכולם.
20:37 — חמלה בבית הקפה
היא מתארת התפרצות קולנית ומפחידה של אדם שביקש שירות. בשונה מעצמה בעבר שאלה איזה אובדן או קושי אולי עומדים מאחוריו. היא מציעה לקטוע מעגל תגובות קיצוניות במבט פחות שיפוטי. חמלה יכולה להתקיים עם גבולות, מרחק או עזרה נדרשת, ואינה הופכת איום למותר או מחייבת להתקרב לאדם לא בטוח.
22:23 — המנחה בוחן נקודה עיוורת
המנחה מכיר בכך שהוא ואנשים במחנהו הפוליטי המעיטו לפעמים בפחד מפני שכנים ואויבים, מתוך הנחה שפתרון שתי מדינות יקל בהדרגה. לדבריו, חלק מהפחד התממש. זו בחינה עצמית של הכרה בפחד האחר, לא דרישה לאמץ תוכנית פוליטית או להכליל אשמה על אוכלוסייה.
23:38 — כותרת ושני אנשים בחדר
המנחה זוכר את תחושת הכוח שבכתיבה בבית שהפכה לכותרת מרכזית. הוא נזכר שנדב נישרי, שמשך אותו לגישור, הציע לחשוב על שינוי בחיי שני אנשים ברגע קשה. הדבר עוזר לו לראות פעולה קטנה כתרומה אמיתית, מול תמונה ענקית שמקפיאה או מעוררת מחשבות עזיבה. בהמשך אודליה חולקת על ביטול כוח השפה הציבורית: לשני קני המידה יש משמעות.
25:22 — הילד ששמו בארי
אודליה מספרת על בנה בן התשע בארי, ששמו קיבל משקל חדש אחרי ההתקפה על הקיבוץ. המשפחה ביקרה בבית הדפוס גם סמוך לשבעה באוקטובר. הוא שאל אם עשו רע ל״מקום שלי״. היא התקשתה לתווך דבר שכמעט לא יכלה להכיל, ודיברה על בנייה מחדש עם אנשי המקום. הבינה שגם היא זקוקה לתקווה הזאת. זה סיפור משפחתה, לא תסריט לכל ילד או הבטחת שיקום.
27:34 — ערכים והבחירה להישאר
אודליה רוצה לגדל ילדים שאיום מעורר בהם אחריות, התהמנחהות, שיתוף ורגישות, גם כשאחרים מלמדים לקחת לפני שייקחו ממך. היא מתארת את מחויבותה האישית להישאר ולבנות. אין בכך הוראה מוסרית שמפונים או שוקלי עזיבה חייבים להישאר בסכנה. השאלה הרחבה היא אילו ערכים המבוגרים מדגימים במעשה.
28:42 — מנהיגות שמחוברת לאנשים
היא מבקשת אומץ ומנהיגות ערכית בחינוך, באהבת הארץ ובשוויון. ניסיונה בכנסת עורר חשש לניתוק מחיי היומיום. פעם הציעה להעביר את הכנסת לשדרות כדי שהמחליטים יחוו מציאות אחרת. זו המחשת קרבה לחיים ולא פתרון מדיניות מאומת. אקדמיה ומנהיגות צריכות להקשיב מעבר לתמונה המוסדית הרחבה.
30:27 — להפוך ידע לשימושי
אודליה מסבירה כתיבה בעברית למרות תמריצים אקדמיים: הסטודנטים והציבור יוכלו להשתמש בידע נגיש יותר. מחקר על מדף אינו מחולל את השינוי המבוקש. הוראה ופרסום נועדו לתת כלים. אין זו התנגדות למחקר באנגלית אלא בחירה בקהל, בנגישות ובמטרת המחקר.
31:46 — להפריד אדם מבעיה
המנחה מחבר זאת להנגשת כלי גישור. בני זוג שלא דיברו עלולים לבנות דמות דמונית; כשהאחר בוכה רואים כאב אמיתי גם בלי להסכים לתוכן. המטרה לראות אדם עם פחד והיסטוריה, לא לכפות חיבה, לקבל כל טענה או להפוך דמעות להוכחה. מטרות עתיד משותפות יכולות להניח בסיס לבירור צרכים אישיים שונים.
33:45 — שפה ממסגרת אנשים ומענים
אודליה נשענת על מחקרי תקשורת ובהם הדוקטורט על זנות. מעבר מכינויים מכתימים לאישה בזנות או שורדת זנות מפריד אדם ממצב ועשוי לשנות מחשבה על תמיכה, משאבים ומדיניות. זה הסברה למסגור, לא קביעה שכינוי אחד מתאים לזהותו הרצויה של כל אדם או ששפה לבדה משנה תנאים חומריים.
35:52 — מחלוקת על כוחה של כותרת
המנחה משנה את ביטול כוח הכותרות ואומר שגם מניפולציה והקצנה משפיעות לרעה. הוא מתאר תמריץ בדוברות פוליטית לתקוף ולהקטין. אודליה מבקשת שפה ציבורית אחרת. הביקורת אינה קביעה שכל עיתונות או כותרת מניפולטיביות, אלא עיסוק בזיהוי ובאתגור בחירות מסגור.
36:31 — כותרת המחאה של ישראלים יוצאי אתיופיה
אודליה מספרת שפנתה לעורך סביב 2019 על כותרת שצמצמה מחאה לזהות אתנית. ביקשה להדגיש את האלימות המשטרתית שנגדה מחו ולא מסגור כאילו רק קהילה אחת אמורה לדאוג. היא משווה לאופן שבו מכנים קבוצות מוצא אחרות. זה סיפורה על התערבות עריכתית, לא ממצא על אירוע מסוים. תיקון מסגור יכול לפתוח סולידריות בלי למחוק זהות.
38:16 — קווים עדינים במציאות כבדה
המנחה מביא דימוי שהוא זוכר מדוד גרוסמן: עשייה עדינה בתוך מציאות קשה. הוא מחבר זאת לשפה שלו ולתיקון עדין של מונח בסביבתו. זה זיכרונו ולא ציטוט מאומת מראיון מזוהה. שוב חוזרים לזרעים: פעולה מוגבלת בסביבה יכולה להיות חשובה בלי לשלוט בתמונה כולה.
38:51 — קהות או חמלה רבה יותר
המנחה חושש שזוועות המלחמה ידחקו אלימות יומיומית נגד נשים ויפחיתו חמלה, ומעלה כעס על ארגוני נשים בעולם. אלה חששות ולא תחזית נפשית הכרחית. אודליה משיבה אחרת ומקווה שדווקא המודעות תפתח הקשבה. המחלוקת ואי־הוודאות חשובות, ואינן ראיה לתגובה עתידית בטוחה אחת.
40:18 — לדבר על פגיעה בלי להפוך נשים לרכוש
אודליה מספרת על הקושי ללמד אלימות נגד נשים כשעדויות השבעה באוקטובר התגלו. היא מדברת על אלימות מינית במלחמה כפגיעה באנשים וכפרקטיקה שעלולה לנצל תפיסות פטריארכליות של שייכות נשים לגבר או לאומה. המטרה להתנגד לשפת הבעלות ולא לאמץ אותה. הדיון אינו גרפי. חשיפה ומצוקה אינן אבחון לכל נפגעת או קביעה שכל טענה כבר הוכרעה משפטית.
42:43 — נשים בכותרת ונשים בפאנל
אודליה מקווה לחמלה רבה יותר אך מכירה בכך שימים יגידו והדעות שונות. היא מצביעה על סתירה בין שבח ללוחמות או דיון בנפגעות לבין פאנל חדשות של גברים בלבד. הייצוג וההשתתפות צריכים להתאים לדאגה המוצהרת. היא מזכירה פעילות שממשיכות לעקוב ולהתריע, ועבודה של שנים ולא שינוי מידי.
44:01 — סולידריות שאינה תלויה בנוחות
היא מבקרת ארגונים הנוהגים בררנות בזכויות נשים ומסבירה תחושת נטישה בישראל. הם חוששים שהבררנות מחזקת מי שתמיד ביטלו פמיניזם. אלה שיפוטי הדוברים ולא ממצאים נגד כל ארגון. ההסתייגות הבאה של אודליה חיונית: נשים רבות כן גילו סולידריות, ואסור לצבוע את כל הארגונים בצבע אחד.
44:53 — תודעה מגדרית גם לגברים
אישה אינה בהכרח בעלת תודעה פמיניסטית או התנהגות תומכת. אודליה דורשת אומץ לאתגר חוסר עקביות גם בתוך תחומה. נשים וגברים צריכים להחזיק במודעות הזאת. המטרה המשותפת שונה מתווית קבוצתית: ביקורת על בררנות אינה ויתור על שוויון, ומחלוקת על ארגון מסוים אינה גינוי התנועה כולה.
46:29 — מנהלת היא עדיין אדם בפני עצמו
אודליה שומעת שמביאים מנהלת שנתפסת כגרועה מגבר כטיעון נגד. היא משיבה שמנהלים ומנהלות יכולים להיות פחות טובים. יותר נשים בכוח חשוב, אך צריך גם ידע ויכולת לאתגר הנחות. היא מבקשת מודעות אחרת ולא טוענת שכל אישה מנהיגה טובה או שכל הנשים חייבות להיות בעלות אופי אחד.
47:48 — עמיתות ולא מאבק על מקום אחד
היא מתארת מפגש עם אישה שעוסקת בשוויון וחשה תחרות. תשובתה: עוד עוסקות במטרה מבורכות ואינן בהכרח תופסות את מקומה. המנחה מוסיף במפורש גברים והיא מסכימה. זו חברה בריאה ומאוזנת, לא נשים נגד נשים או נגד גברים. שיתוף פעולה נבחר ולא חברות כפויה.
49:31 — מודעות מגדרית כעדשה נוספת
לשאלת אבני הדרך לחמש שנים מציעה אודליה עדשה מגדרית בביטחון, בראיון עבודה, במבנה הארגוני ובהחלטות יומיומיות. היא מוסיפה מידע שנעלם אחרת. כשאין ידע אפשר להיעזר מקצועית. אין מדובר רק בוורוד וכחול או סימון תיבה, אלא במומחיות וכלים המשנים מה רואים ומה עושים.
50:51 — ארגון גדול יכול להדגים
ארגון בעל כוח יכול להראות לקטנים שמודעות מגדרית ואיזון בית־עבודה יכולים לחיות עם פעילות עסקית. זו דוגמה שהיא מקווה לה, לא הוכחת רווח מובטח משינוי מסוים. צבא, ממשלה, משטרה, עסקים וארגונים פמיניסטיים צריכים ללמוד. ספירת נשים אינה מספקת; נדרשת השקעה בהבנה מקצועית וביישום מתמשך.
52:14 — מתחילים במה שאפשר לעשות
המנחה מסכם בשאלה מה כל אחד יכול לתרום. אין שליטה בתמונה כולה ושינוי עשוי לארוך זמן, אך המתנה בגלל אורכו מונעת התחלה. זו תקווה מעשית, לא הוראה להרגיש אופטימיות או לפתור לבד משבר לאומי. גבולות, מנוחה ותמיכה נחוצה מתיישבים עם אחריות לצעד הבא האפשרי.
53:13 — המעשים צריכים להתאים למסר
מציעים לנטוע בפנים ובסביבה: לראות אנשים, לחנך ילדים, להגיב אחרת ולתקן בלי השפלה. אם סולידריות היא ערך, פותחים דלת כשמבקשים עזרה מתאימה. אודליה מאמינה שעשיית טוב חוזרת בטוב, כאמונה ולא פרס מובטח. חלקים קטנים תומכים במערכת בלי הבטחה שכל מעשה ישנה עולם.
55:00 — מותר לא להסכים
הם מזמינים לשתף את השיחה כזרע נוסף. שינוי חברתי וגישור אינם דורשים דעה זהה. אפשר להקשיב, לראות אנושיות ולהמשיך לחלוק תוך שמירת גבולות ובטיחות. הסיום מחבר תקווה לעשייה ולא לתחזית שמלחמה, קרע או כאב יסתיימו בתאריך מסוים.
